מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

לימוד תניא יומי - פרשת מצורע

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת מצורע תמונה 1

יום א (כח אד"ש)

"ועולם האצילות"

עיקר עצמות האצילות הוא בחינת חכמה, כמאמר אבא עילאה מקננא באצילות.

(סה"מ תשט"ו עמ' קנט)

¯

אצילות, אף שגם הוא נקרא בשם עולם, אין זה מציאות עולם כמו העולמות שלנו, ולכן, כל הענינים שישנם עד עולם האצילות ועד בכלל, נעשו ע"י אורות וגילויים, אבל כשהוצרך להיות התהוות עולמות בי"ע, אזי נסתיים הענין דאורות וגילויים, דא איז גענוג אט די קונצן פון אורות וגילויים (כן הוא הלשון בהמאמר "גינוג די קונצין"), אלא התהוותם מהעצמות דוקא.

(סה"מ תשט"ו עמ' לא)

¯

באצילות מאיר בחינת חכמה, כמאמר אבא עילאה מקננא באצילות, אך מעלת האצילות אינה מצד החכמה בלבד, אלא כדאיתא בע"ח שאוא"ס מתלבש בחכמה דא"ק, וכמו שהוא מתלבש בחכמה דא"ק מתלבש בחכמה דאצילות ומאיר בכל האצילות, שזהו הפירוש דאבא עילאה מקננא באצילות.

(סה"מ תשט"ז עמ' סז)

¯

ההפרש בין בי"ע ואצילות. והמשל על זה הוא מאור השמש, שאי אפשר להסתכל באור השמש כי אם ע"י ממוצע. שזהו ההפרש בין אור השמש לאור הלבנה, שאור הלבנה, הנה כאשר כח הראיה הוא בטוב, אפשר להסתכל בה בלי ממוצע, משא"כ באור השמש אי אפשר להסתכל כי אם ע"י אספקלריא שאינה מאירה, והיינו, שהאור כמו שהוא קודם האספקלריא הוא בחינת העלם, ואחרי האספקלריא הרי הוא בחינת גילוי. והדוגמא מזה יובן למעלה בענין ההפרש בין אצילות לבי"ע, שעולם האצילות הוא עולם האחדות, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, ולכן הוא בהעלם מהנבראים, משא"כ בי"ע שהתהוותם היא ע"י בחינת אספקלריא שאינה מאירה, והיינו שהתהוותם היא מבחינת המלכות ע"י הפסק הפרסא, לכן הם בחינת גילוי. וכמו"כ באצילות גופא הרי זה ההפרש בין מלכות לז"א כנ"ל.

(סה"מ תשי"ז עמ' רמט)

¯

ידוע החילוק שבין עולמות בי"ע לעולם האצילות, שבעולמות בי"ע, מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, משא"כ בעולם האצילות, אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 63)

 

 

 

יום ב (כט אד"ש)

"לכן הוא מדור לצדיקי' הגדולים שעבודתם היא למעלה מעלה אפי' מבחי' דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו ית'"

עולם האצילות הוא מדור לצדיקים הגדולים שהיו בבחינת מרכבה שלמעלה מהשכל, ביטול במציאות. והגם שגם באצילות יש עשר ספירות (שכל ומדות), הרי הספירות דאצילות אינם מציאות (לעצמם) כלל, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד.

(סה"מ תשט"ז עמ' נח)

¯

אמנם כל זה הוא הלימוד דג"ע שהוא בבי"ע, דג"ע התחתון הוא ביצירה  וגעה"ע הוא בבריאה, שאין זה אלקות, כי אם נבראים. אמנם באצילות שהוא אלקות, ושם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, הנה לימוד התורה הוא באלקות גופא. והיינו שבג"ע לימוד ההלכות הוא בענין הנבראים, אלא שהוא ברוחניות הענינים,  משא"כ באצילות הלימוד הוא בענין האלקות. וכמו בלימוד הלכות נגעים, הנה באצילות הלימוד הוא בענין השמות והספירות, דשם אהי' ברבוע בגימטריא דם, ובענין הספירות הוא ספירת הבינה, כידוע ששם אהי' הוא בבינה, וזהו"ע הנגע שאור החכמה אינו מאיר בבינה, והעצה היא והובא אל הכהן, שיומשך אור החכמה נקודה בהיכלא, והסגירו שבעת ימים הו"ע הז' מדות, והיינו שיומשך אור החכמה בכל הספירות, שעי"ז יתוקן הענין.

(סה"מ תשט"ז עמ' ר)

 

 

יום ג (א ניסן)

"וכמו בתפלת שמונה עשרה שהיא באצילות"

וקשת הוא שמו"ע, כמ"ש בחרבי ובקשתי, ותרגם בצלותי ובבעותי, דמעלת הקשת הוא שפועל גם למרחוק, והוא ע"י שמושכין את היתר, דכל מה שימשכו את היתר למטה יותר יגיע החץ למרחוק יותר, ועוד מעלה יש בקשת על סייף, שהוא הורג גם לשונא שאינו רואהו. וכמו"כ הוא גם בהעבודה דשמו"ע, דשמו"ע הוא בקשה, הנה כל מה שיורגש אצלו החסרון ביותר, אזי תהיה הבקשה ומילוי הבקשה בעומק יותר, והיינו דכל שיתמרמר יותר על ריחוקו מאלקות, שזהו שמושכין את היתר למטה יותר, עי"ז יהיה מילוי הבקשה בעומק יותר. ועוד זאת, שהורג גם לשונא שאינו רואהו, שהו"ע דקות הרע, שהרי קודם התפלה הנה דרך איש ישר בעיניו, שהרי לא עבר על מ"ע ומל"ת, ובפרט כשלמד תורה מעט ומקיים מצוות הרי הוא צדיק בעיני עצמו, אמנם, כשמגיע להעבודה דשמו"ע, כאַפּט ער זיך שיש בו רע ומתחרט עליו, שזוהי הבקשה בשמו"ע סלח לנו, ואחרי שמו"ע אומרים אשמנו בגדנו וכו', בכל פרטי כ"ב האותיות, שעי"ז מוציאים החיות מכ"ב האותיות שמהם היא יניקת הלעו"ז, כמבואר במ"א. וכל זה הוא לפי שהגילוי הוא ביותר, דבשמו"ע אומרים ברוך אתה הוי', שהו"ע ההמשכה דהוי' שלמעלה מהשתלשלות, וההמשכה הוא באלקינו מלך העולם, ולכן מצד ריבוי האור מעבירים גם את דקות הרע, וכמ"ש וגם את הצרעה וגו' אל גדול ונורא, דלפי שהוא אל גדול, לכן נכרת גם דקות הרע.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלג)

¯

ובזה יובן ההפרש בין ק"ש לשמו"ע, דק"ש שהוא מצד השגה והתבוננות, הוא בחינת ישיבה כנ"ל, משא"כ שמו"ע, שהוא ביטול במציאות, ובא מצד הראיה דחכמה, הרי זה בבחינת עמידה, והיינו, שכאשר ראשו הוא בהגבהה, שהוא עצם מהות החכמה, אזי רגליו על הארץ, שאור החכמה מאיר עד למטה מטה, וזהו ג"כ דגופא וירכין הם כחדא. ויובן זה מההפרש בין ראיה לשמיעה עד"מ בגשמיות, דכאשר האדם שומע איזה דבר, היינו שאינו רואה בעצמו אלא רק שומע מאחרים ומ"מ נעשה אצלו עי"ז גם ענין ההבנה והשגה, אזי הוא תופס רק מציאות הדבר, ולא מהות הדבר, וגם אין זה נקלט בפנימיות נפשו, כי אם בחיצוניות בלבד, ולכן הנה במשך הזמן מתיישן אצלו הענין, וכמו"כ כאשר יקשו לו כמה קושיות על הענין ששמע אזי יפלו אצלו ספיקות, ועד שאפשר לסתור אותו לגמרי. משא"כ בענין הראיה, כאשר הוא בעצמו רואה את הדבר, וכמו"כ הוא גם בענין הראיה דחכמה, הרי הוא תופס את מהות הדבר, ונקלט אצלו בפנימיות נפשו, ואינו שייך שהענין יתיישן אצלו, וכן לא שייך שיפול אצלו ספק וסתירה בהדבר ע"י קושיות, דגם כאשר יקשו ריבוי קושיות, לא יפול אצלו שום ספק בזה, מאחר שהוא בעצמו ראה את הדבר. והנה, אף שראיה היא למעלה משמיעה, מ"מ אנו רואים שראיה תופס בדבר גשמי, ושמיעה תופס בקול שהוא רוחני בערך הגשמי שנתפס ע"י ראיה, וטעם הדבר הוא, לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. וכמו"כ יובן בענין ההפרש בין ק"ש לתפלה, דק"ש שהוא מצד השגה בלבד פועל רק ביטול היש בלבד (שאין זה נוגע בעצם מציאותו), ואינו נמשך במדריגות הנמוכות (כנ"ל שגופא וירכין לאו כחדא), משא"כ בשמו"ע שהוא מצד הראיה, הרי מצד זה הוא מתבטל ממציאותו לגמרי (לפי שזה נוגע בעצם מציאותו ממש, ולכן גם הביטול הוא ביטול במציאות לגמרי), ונמשך גם בבחינות היותר נמוכות בהנפש (גופא וירכין כחדא), והיינו לפי שכל הגבוה ביותר יותר למטה ביותר.

(סה"מ תשי"ז עמ' צא)

¯

ובכדי להמשיך אור זה הוא ע"י העבודה דשמו"ע, בחינת עמידה וביטול במציאות דוקא, שעי"ז ממשיכים את האור שלמעלה מהשתלשלות, שמאיר בכל מקום ומקום. וזהו שאנו רואים ההפרש בין ק"ש לשמו"ע, דבק"ש אף שנתעורר באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך גו', הרי ההמשכה היא רק בהגוף ונה"ב, אבל לא במציאות העולם, משא"כ בשמו"ע שעי"ז ממשיך המשכה חדשה במציאות העולם, להיות רופא חולים ומברך השנים, וטעם הדבר הוא, לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר כנ"ל.

(סה"מ תשי"ז עמ' צד)

¯

תחילת העבודה בכל יום היא עבודת התפלה – "יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" – שעיקרה תפלת שמונה עשרה [שהרי "כל סדר התפלה שעד שמו"ע הוא הכנה לשמו"ע", וכן הוא גם בפשטות, ששאלת צרכיו – שזהו עיקר מצות התפלה מן התורה – היא בתפלת שמו"ע], שאז עומד הוא "כעבדא קמיה מריה" – בתכלית הביטול, שאינו שייך אפילו לעניני עבודה דתומ"צ, שהרי "מאן דמחוי במחוג קמיה מלכא כו'", ופשיטא שאינו שייך לעניני העולם.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 48)

 

"ובפרט בהשתחוואו' שבה שכל השתחוואה היא בבחי' אצילות"

ועכ"ז מובן גם בנוגע להעבודה דקב"ע שעל ידה נעשית התקשרות העם אל המלך – שהקב"ע צריכה לבוא בענין גשמי דוקא (ע"ד המבואר בתניא "ענין ההשתחוואות שבתפלת י"ח אחר קבלת עול מלכות שמים בצבור בק"ש לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו'") [ודוקא ע"י הקב"ע "בפו"מ במעשה" – מתקשר ומתחבר האדם עם עולם האצילות, שזוהי דרגתה של תפלת י"ח (ראה לקו"ת בהר מד, א ובכ"מ)] שעי"ז תומשך ותחדור ההתקשרות עם המלך גם בעניניהם הגשמיים של העם.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 123)

 

 

יום ד (ב ניסן)

"וכמ"ש בתיקונים דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'"

בעבודה דמעשה, שייך שתהיה העבודה ג"כ שלא באמת, שהרי מ"מ ישנו גוף העשיה והפועל עכ"פ, שגם עי"ז נמשכים ענינים של המשכות. ואף שאמרו שבלא דו"ר לא פרחא לעילא, ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, מ"מ הנה גם ע"י גוף פועל העשיה נמשכת איזה המשכה. ועד שגם כאשר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, מ"מ והוא רחום יכפר עון, שנמשך כפרת עון (מצד גוף העשיה עכ"פ).

(סה"מ תשי"ז עמ' יב)

 ¯

וכן "בית שמלא ספרים", שהוא מלא תורה, חייב במזוזה, שבמזוזה ישנן ב' הפרשיות "שמע" ו"היה אם שמוע", שבפרשת "שמע" נאמר "ואהבת", ופרשת "והיה אם שמוע" ענינה יראה.

וזהו ענין המזוזה, כשם שהמזוזה שומרת על הבית וכל אשר בתוכו, כמו כן ב"בית מלא ספרים", שיש בו תורה – אם אין בו אהבה ויראה אזי חסר בענין התורה, כיון ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". וזהו "בית שמלא ספרים חייבים במזוזה", היינו, שהאהבה ויראה שומרים על התורה, שתהיה כראוי, "שיראתו קודמת לחכמתו" – רק אז "חכמתו מתקיימת", ו"כל האומר אין לו אלא תורה כו'".

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 58 – 57)

 

 

יום ה (ג ניסן)

"שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו"

ומעלה יתירה – כשמדובר אודות לימוד התורה לאחרים, שכן, אע"פ שתלמוד תורה שלו קודם לתלמוד תורה של אחרים, מ"מ, בפרט אחד יש מעלה וחשיבות לתלמוד תורה של אחרים לגבי תלמוד תורה שלו – שבתלמוד תורה שלו יכולה להתערב פניה, אשר גם אם אינה פניה לא טובה, אלא פניה של רשות, או אפילו פניה של קדושה, אין זה לימוד התורה לשמה, ללא פניות; משא"כ בתלמוד תורה לאחרים, שנותן מכספו כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה – אזי בטל חלק גדול מהפניות שיכולים להיות בתלמוד תורה לעצמו, כמו על מנת שיקרא רב, שיוכל להקשות קושיא או לתרצה, וכיו"ב – פניות שאינן שייכות בפעולה דחיזוק תלמוד תורה של אחרים.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 48)

¯

ולהבין יותר ההדגשה וההכרח שבלימוד פנימיות התורה – בהקדים ביאור ענין לימוד התורה שלא לשמה ופרטי המדריגות שבזה, בהתאם להמבואר לעיל בהמאמר (ע"פ מאמר אדמו"ר האמצעי הנ"ל):

המדריגה היותר נעלית בלימוד התורה שלא לשמה היא – לימוד התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשה, שלימוד זה נחשב "שלא לשמה", כיון שהלימוד אינו לשם התורה עצמה, אלא בשביל ענין המעשה.

לימוד זה הוא אמנם "שלא לשמה", כיון שאינו לשם התורה עצמה, ומ"מ, הלימוד הוא בשביל ענין של קדושה – לידע את המעשה אשר יעשה.

ואעפ"כ, כיון שלימוד זה הוא "שלא לשמה", דהיינו שמשתמש בתורה בשביל ענין אחר שאינו התורה עצמה, הנה מזה עלול לירד למדריגה תחתונה יותר – שילמד תורה מצד השכל שבה, כמ"ש "כי היא חכמתכם ובינתכם (גם) לעיני העמים", והיינו, שלומד תורה מצד טבע נפשו השכלית, כיון שבטבעו הוא אוהב מושכלות.

ענין זה הוא אופן תחתון יותר ב"שלא לשמה", שהרי באופן הקודם, אף שהלימוד הוא "שלא לשמה", הרי זה בשביל ענין של קדושה, משא"כ באופן זה הלימוד הוא רק בשביל ענין השכל בלבד; אמנם, ההתחלה לאופן התחתון ב"שלא לשמה" היא מאופן הא' ב"שלא לשמה", כי, כאשר נסוג מהתורה כשלעצמה ("ער טרעט אָפּ פון תורה אליין") ללמוד בשביל ענין אחר, הרי במשך הזמן עלול הוא להגיע למצב של לימוד תורה לשם ענין שאינו של קדושה.

והנה, גם במדריגה השניה ב"שלא לשמה" (לימוד התורה מצד השכל שבה), אין הוא מנצל את התורה בשביל ענין אחר לגמרי, שהרי סו"ס לימוד התורה שלו אינו לשם ענין שאינו תורה, אלא משום שהוא מחבב את השכל שבתורה, והחסרון הוא שאין זה מצד האלקות שבתורה, אלא מצד השכל שבתורה.

אמנם, מענין זה עלול הוא לרדת למטה עוד יותר – להשתמש בתורה בשביל עצמו, שעושה מהתורה "קרדום לחתך בה".

ואעפ"כ, גם באופן זה, הרי הענין שבשבילו מנצל את לימוד התורה הוא ענין של מצוה, שהרי מצוה עליו לפרנס את בני ביתו; העבירה היא רק בכך שמנצל התורה בשביל זה, אבל הפרנסה עצמה היא מצוה.

ומזה עלול הוא לרדת עוד יותר – ללמוד תורה כדי שיקראוהו רב.

אמנם, גם באופן כזה, שאינו לומד תורה לשם התורה עצמה, וגם לא לשם השכל שבתורה, אלא הוא נסוג לגמרי ("ער טרעט אָפּ אינגאַנצן") מענין התורה ומנצל אותה לצורך עצמו, ולא רק בשביל ענין שיש בו מצוה, אלא סתם בשביל עצמו, כדי שמציאותו תהיה גדולה וחשובה יותר – הרי זה עדיין קשור עם ענין התורה, שמעלת התורה גדולה וחשובה בעיניו ("ער האַלט פון תורה"), שלכן רצונו לרומם ולפאר את מציאותו ע"י לימוד התורה.

ומזה עלול לרדת למטה עוד יותר – ללמוד תורה כדי לקנתר ח"ו, שבזה מסתלק לגמרי מענין התורה, שאינו מתחשב כלל בתורה אפילו כדי לרומם ולפאר את מציאותו, אלא משתמש בה בשביל דבר אחר לגמרי – לקנתר כו'.

ובזה גופא ישנם כמה מדריגות, ועד למדריגה התחתונה ביותר – שהוא עלול לקנתר את חבירו גם בדבר שהוא עצמו יודע שאינו אמת.

והנה, בכל המדריגות  ד"שלא לשמה" הנ"ל, אפילו במדריגה התחתונה ביותר שלומד ע"מ לקנתר, שמנצל את התורה שלא במקומה לגמרי – הרי התורה שלמד תורה היא, ויש לו דין של תלמיד חכם, וצריך לקום מפניו כו'.

אבל ישנו אופן תחתון יותר ב"שלא לשמה" – שלומד תורה ומחדש היתרים להתיר את האסור ע"פ תורה, היינו, שלא זו בלבד שמנצל את התורה לענין אחר, אלא יתירה מזה, שמנצל את התורה לענין שהוא היפך התורה ח"ו, שאז תורתו אינה נחשבת לתורה, ועליו נאמר "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", "לא זכה נעשית לו כו'" ההיפך ד"סם חיים" – לו דייקא, כי גם אז התורה עצמה היא תורה, ורק בנוגע אליו נעשית היפך סם חיים. וע"ד שמצינו לענין יוהכ"פ, שאף שמכפר על כל העבירות שבתורה, מ"מ אינו מכפר על מי שמחלל את יוהכ"פ עצמו, כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור".

ובזה גופא (בלימוד התורה כדי לנצלה היפך התורה) ישנם כמה פרטים ומדריגות:

ההתחלה היא – שמיקל באיסור דרבנן, שכן, להיותו "למדן", יודע הוא שאיסור דרבנן אינו חמור כאיסור דאורייתא (שהרי "ספיקא דרבנן לקולא" ו"ספיקא דאורייתא לחומרא"), והיינו, שמנצל את למדנותו וידיעותיו בתורה כדי להקל באיסור דרבנן.

ואח"כ מתחיל להקל ולא להקפיד כ"כ גם באיסור דאורייתא. – בהיותו "למדן" שלמד גם תניא, יודע הוא שאף ש"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", מ"מ "דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו", ומנצל ידיעה זו כדי להקל גם באיסור דאורייתא.

אבל אעפ"כ, באיסורים חמורים, כמו איסורי כרת רח"ל – אינו מיקל, בידעו שאיסורים אלו הם ענינים כלליים, שעלולים לנתקו ח"ו מכללות התקשרותו לאלקות (שמטעם זה גם נשים ועמי – הארץ  יראים בטבעם לעבור עבירות חמורות ח"ו).

אמנם, במשך הזמן עלול הוא לרדת וליפול בריחוק כל כך – שלא יהיה איכפת לו (ס'זאָל אים אויך ניט אָנרירן") לעבור גם עבירות חמורות כמו איסורי כרת, שהרי סו"ס מדובר בענינים פרטיים, שאינם נוגעים בעצם הנשמה.

ועד שבמשך הזמן יכול הוא ליפול ממדריגתו עוד יותר, ובסופו של דבר לא ייבהל ("ער וועט זיך ניט אָפּשרעקן") אפילו מלהמיר דתו רח"ל, וכפי שמצינו שהיו שעשו זאת בפועל, כיון שגם נקודת היהדות היא אצלם בהעלם.

וההתחלה לכל זה היא מלימוד התורה, שלא לשמה במדריגה היותר נעלית – לימוד התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשה, שכן, כאשר לימוד התורה אינו לשם התורה עצמה, אלא לשם ענין אחר, הנה כשמתחיל לסגת, עלול הוא לרדת מדחי אל דחי, ועד שבסופו של דבר יהיה עלול להמיר דתו רח"ל.

ויתירה מזה: ההתחלה היא לאו דוקא מלימוד התורה שלא לשמה, בשביל פניה באופן היותר נעלה, אלא אפילו כאשר העבודה היא לשמה, שמכוין כוונות בלימוד התורה וקיום מצוותיה, לקשר נפשו לה', או אפילו להמשיך אוא"ס בתורה – הרי כיון שאינו עובד עבודתו בפשיטות, ללא שום כוונות, אלא עבודתו היא מתוך "חשבונות", הנה מחשבון של "לשמה" עלול הוא אח"כ לבוא לחשבון "שלא לשמה", ולרדת מדחי אל דחי ח"ו.

ולכן מוכרח ביותר שהעבודה בלימוד התורה וקיום המצוות לא תהיה מורכבת בשום דבר, גם לא בענין הנעלה ביותר [כי, כשיש ענין של הרכבה, הרי היום ההרכבה היא בענין נעלה ביותר, ולמחר עלולה להיות ההרכבה בדבר פחות ביותר כו'], אלא העבודה צריכה להיות באופן של אחדות הפשוטה, שזוהי העבודה שמצד עצם ופנימיות הנשמה, ובאה ע"י לימוד פנימיות התורה דוקא.

וכאשר העבודה היא באופן כזה – אזי מתמלאת הכוונה דדירה בתחתונים, ועד שניכר בגילוי הענין ד"אין עוד".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 93 – 90)

 

"אלא כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשי' מלומדה פי' מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש"

וממשיך בכתוב ועשיתם אותם, דקיום המצוות צ"ל לא בדרך מצות אנשים מלומדה, כי אם ברצון וחשק דוקא, שזהו"ע של עשיה ביד ימין, וכמו שמצינו גבי מלאכת שבת שצ"ל ביד ימין דוקא.

(סה"מ תשט"ז עמ' קעז)

¯

כאשר האדם אינו יכול להשיג את השכל כמו שהוא, כי אם ע"י כמה לבושים ומשלים, כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל, הנה גם כפי שהשכל הוא בהמוחין הרי הוא מצומצם אצלו ביותר. וכאשר השכל הוא מצומצם, אזי מצד מיצר הגרון הנה כאשר נמשך בהמדות הרי הוא יותר בצמצום, ועד שכאשר נמשך במעשה בפועל הרי הוא עוד יותר בצמצום, שאין לו שום חיות בקיום המצות, והוא רק מצות אנשים מלומדה בלבד. וכל זה הוא לפי שגם השכל בהיותו בהמוחין הוא מצומצם.

(סה"מ תשי"ז עמ' ריד – רטו)

¯

ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהענין  ד"בדרך ממילא" אינו דרך עבודה אצל חסידים, אלא תובעים – כיון שבכחו של כל אחד – שכל הענינים יהיו בכחו וביגיעתו, ולא מפני שלהיותו "בר אוריין" או "בר אבהן", הרי בדרך ממילא מופרכים אצלו ענינים בלתי – רצויים שאינו שייך אליהם, ועד"ז בנוגע לענינים טובים שנעשים אצלו בדרך ממילא באופן ד"מצות אנשים מלומדה" – שכן, כאשר עבודתו נעשית בדרך ממילא, הרי זה בדוגמת הסכך שאין בו אמנם דברים הפוסלים, אבל אין בו גם דברים חיוביים המכשירים את הסכך, שדוגמתם בעבודה הו"ע היגיעה בכח עצמו.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 62)

¯

האמת היא, שהענין ד"מה יפה ירושתנו" כולל (לא רק את המעלה דירושה, אלא) גם את המעלה של מתנה.

ובהקדמה:

ידוע שמתנה הו"ע נעלה יותר מירושה, כי, ירושה היא מהאבות, אברהם יצחק ויעקב, שאף שגדלה מעלתם בהיותם נבראים נעלים ביותר (העכערע נבראים און נאָך העכערע"), הרי הם עדיין בגדר של נבראים, ולכן, ע"י ענין הירושה מגיעים רק עד לשרש הנבראים ולא יותר, שזהו כללות ענין ההשתלשלות; משא"כ מתנה שבאה מלמעלה, הרי היא למעלה מסדר השתלשלות.

וזהו גם שענין הירושה הוא שעולם התיקון יורש אורות דתהו, והרי האורות מרובים דתהו שייכים להשתלשלות, שלכן נאמר בהם "לפני מלך מלך לבני ישראל", היינו, שיש להם שייכות לסדר ההשתלשלות דעולם התיקון; משא"כ ענין המתנה הוא מבחינת א"ק, שזוהי בחינה נעלית יותר שלגבה תהו ותיקון הם בהשוואה.

אמנם, הענין ד"מה יפה ירושתנו" הוא באופן שיש בו לא רק המעלה דירושה, אלא גם המעלה דמתנה; ומה שנאמר בלשון של ירושה, הרי זה רק כדי להדגיש את המעלה שיש בירושה לגבי מתנה – ש"ירושה אין לה הפסק", משא"כ מתנה יש לה הפסק. והיינו, שהלשון "ירושתנו" מורה שענין המתנה שלמעלה מירושה הוא באופן שיש בו גם המעלה דירושה שאין לה הפסק, ונמצא, שישנם ב' המעלות (ירושה ומתנה) יחדיו.

והענין בזה – שבמתנה ישנם שני אופנים:

א) מתנה סתם – שאף שיש בה מעלה על ירושה, לפי שבירושה לא תמיד נוטל היורש את כולה, שהרי כאשר ישנם יורשים נוספים מתחלקים הם בירושה (הבכור נוטל "פי שנים", וכל אחד משאר היורשים אינו נוטל אלא חלק אחד בלבד), משא"כ במתנה נוטל את המתנה כולה, הרי לאידך יש בה גם חסרון, שיש לה הפסק (כנ"ל).

ב) מתנה למי שראוי ליורשו – ש"אם אמר על מי שראוי ליורשו, דבריו קיימין", ולא חשיב "מתנה על מה שכתוב בתורה" – שבמתנה זו ישנם ב' המעלות: הן המעלה דמתנה שמקבל את כולה, והן המעלה דירושה שאין לה הפסק.

והענין ד"מה יפה ירושתנו" אצל בני ישראל הוא באופן של מתנה ל"מי שראוי ליורשו", שבזה ישנם ב' המעלות דמתנה ודירושה, כנ"ל.

והנה, בנוגע לענין המתנה מצינו ש"אי לאו דעביד ליה  נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא", והיינו, שה"כלי" לקבלת מתנה הוא הענין ד"נייחא לנפשיה". וכן הוא גם בנוגע לקבלת מתנה מלמעלה, מבחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות (כנ"ל) – שענין זה הוא ע"י שעושים להקב"ה נחת רוח כביכול.

כיצד נעשה נייחא לנפשיה" ? – מבואר בלקו"ת שזהו ע"י "דבר חידוש, כמו ציפור המדברת כו', הגם שבני אדם מדברים בבינה יתירה, אלא שזה אינו חידוש, אבל זה שהצפור מדברת הוא חידוש, וממשיך לב המלך".

כלומר: חכמתם של השרים והחכמים כו' – אינה פועלת נח"ר אצל המלך; ודוקא "צפור המדברת", עם היותה למטה באין ערוך מחכמתם של השרים, מ"מ, כיון שזהו דבר חידוש – הרי זה פועל בהמלך "נייחא לנפשיה ".

וענינו בעבודה – קיום התומ"צ והעבודה ויגיעה דהנבראים שלמטה, והיינו, שכאשר מקיים תומ"צ גם כאשר אינו נמשך לזה מצד עצמו ("ער האַלט ניט באַ דעם"), ועושה זאת רק משום שכך לימדו הרבי שלו, ה"מלמד", הרב, או אביו הגשמי – הנה יגיעה מועטת זו, גם אם אינה אלא "כחודו של מחט", הרי היא ה"כלי" להמשכת המתנה מלמעלה שיש בה גם המעלה דירושה.

וזהו תוכן הניגון "כאָטש מי כודי, נאַשי באַטשקי דאָברי":

הירושה מאבותינו ("נאַשי באַטשקי") – יש בה גם המעלה דמתנה שלמעלה מירושה, שבשביל זה יש צורך בעבודה ויגיעה כדי לגרום "נייחא לנפשיה" (כיון ש"אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא", כנ"ל).

ולאידך, יש בזה גם המעלה דירושה שבאה ללא עבודה – כיון שכאשר ישנו רק איזה ענין של עבודה, אפילו "כחודו של מחט" בלבד, עד שלא נופל על זה התואר של "עבודה" – אזי מקבלים את כל המתנה והירושה, "הון עתק שלא עמל בו".

ומצד ענין זה הוא גודל השמחה, עד כדי כך, שאף שאין אנו ראויים כו' ("כאָטש מי כודי"), מ"מ, עשו חסידים מענין זה "אַ גאַנצע שמחה", וניגנו: "כאָטש מי כודי נאַשי באַטשקי דאָברי" – שתוכנו של ניגון זה הוא שע"י עבודה מועטת בלבד זוכים ל"הון עתק שלא עמל בו", כך שישנם ב' המעלות דמתנה וירושה גם יחד.

וזהו ג"כ הפירוש בפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שחסידי אדמו"ר הזקן היו "געוואָרענע חסידים" (שנעשו חסידים), ואילו אנו הננו "געבאָרענע חסידים" (חסידים מלידה) – שאין הכוונה בזה שעתה אין צורך בעבודה כלל, אלא פירוש הדברים הוא שע"י עבודתינו עתה לוקחים אנו ומקבלים גם את כל הענינים שהתייגעו עליהם בדורות הקודמים, כיון ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 104 – 106)

 

"לשמה ממש"

אמנם לימוד התורה שאחרי התפלה הוא לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה. והיינו, שלאחרי שעבד עבודתו בתפלה ופעל גילוי נפשו האלקית, אזי הוא עוסק בתורה לשמה, לשם התורה, שמחבר ומקשר את התורה באוא"ס, כדאיתא גבי דוד שהיה מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה, דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, שממשיך אור חדש בתורה שלא היה לעולמים. וע"י שממשיך אוא"ס בתורה אזי ממשיך את האור גם בנפשו, דכיון שהוא הוא הלומד והממשיך האור בתורה, לכן ממשיך הוא את האור גם בנפשו.

(סה"מ תשט"ז עמ' קצב)

¯

ובזה יובן גודל מעלת העסק בתורה לשמה, לשם התורה, שעי"ז מחברים נש"י את התורה שלמעלה בהקב"ה, והיינו לפי שהתורה בכל המדריגות שבה אינה בחינת עצמות התענוג, ונש"י הם בעצמות התענוג הפשוט ממש, שהוא בחינת עתיק, העתקת העצמות ממש. וזהו גם מה שאנו רואים שבכח הנשמות לחדש ענין בתורה, ועד שמצינו שיש בכח הב"ד לפסוק הלכה בתורה שלא ע"פ כללי התורה, וכמו בנוגע לכלל התורה שיחיד ורבים הלכה כרבים, שלצורך הוראת שעה בכח הב"ד לפסוק כהיחיד. וזהו ג"כ מ"ש עת לעשות לה' הפרו תורתך, ולכאורה, מכיון שהוא עת לעשות לה', מהו הפרו תורתך, שהרי כן הוא הדין ע"פ תורה. אך הענין הוא, דבאמת אין זה מצד התורה עצמה, כי אם מצד נש"י שמחדשים בהתורה, היינו שבכח ב"ד לא רק להוסיף גזירות כו', אלא גם לבטל מ"ע לצורך השעה, והיינו לפי שהם למעלה מהתורה, והם מחדשים בהתורה. וכמו"כ הנה גם עצם הענין מה שנש"י פוסקים פסק הלכה, הרי מצד התורה הנה אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומ"מ פוסקים נש"י הלכה כא' מהם, לפי שהם למעלה מהתורה. וזהו גם כללות ענין העסק בתורה לשמה, שעי"ז ממשיכים נש"י תוספת אור גם בהתורה שלמעלה.

(סה"מ תשי"ז עמ' כז)

¯

ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל תענוגים – בשביל ללמוד תורה שעי"ז תהיה היציאה ממצרים, מיצרים גשמיים או מיצרים רוחניים, אלא בשביל שילמדו תורה מתוך מנוחה, שזהו"ע לימוד התורה לשמה: "לשמה" לשם התורה עצמה – להמשיך אלקות בתורה, או "לשמה" לשם ה' – להעלות בחינת המלכות (אות ה') שתהיה במעמד ומצב ד"אשת חיל עטרת בעלה" או באופן שלמעלה לגמרי מענין של כוונות, אלא רק כדי למלאות את רצונו של הקב"ה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 111)

¯

בסיום הש"ס שנינו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

כלומר, סיום הש"ס – "גמרה של תורה" דתושבע"פ – הוא בהעילוי ד"השונה הלכות", כפירוש רש"י "משנה וברייתא הלכה למשה מסיני", היינו, שאין זה הפלפול ושקו"ט שבתורה, כי אם ידיעת ההלכה (אלא שכדי לפסוק הלכות, יש צורך בהקדמת לימוד הגמרא, שהרי אלה ש"מורין הלכה מתוך משנתן" – משנה בלבד, ללא גמרא – נקראים "מבלי עולם").

[ויש להוסיף, שהמעלה דלימוד ההלכות מוכרחת (לא רק מצד סיום הש"ס ב"כל השונה הלכות", אלא) גם מזה שמצינו שההסברה על מעלת לימוד התורה, ש"אין לך מצוה בכל המצות כולם שהיא שקולה כנגד ת"ת, אלא ת"ת שקול כנגד כל המצות", היא, משום "שהתלמוד מביא לידי מעשה . . כל המצות כולן, שאי אפשר לקיים כל המצות כהלכתן . . בלי לימוד היטב לידע כל ההלכות כו'", שלכן, "היה לפניו עשיית מצוה (איזו שתהיה, לא רק "חמורה שבחומורות", אלא גם "קלה שבקלות") ות"ת . . אם אי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים . . יפסיק תלמודו ויעשה המצוה"].

ולכאורה אינו מובן:

הדרגא הכי נעלית בלימוד התורה – הרי היא לימוד התורה לשמה (כפי שמבקשים בכל יום בברכות השחר: "ונהי אנחנו . . לומדי תורתך לשמה"), היינו, שהלימוד הוא לשם התורה עצמה, מבלי לחפש תכלית נוספת בזה.

ומובן שהלימוד לשם התורה עצמה מתבטא בעיקר בהבנה והשגה שבתורה, שעיקרה בחלק הפלפול ושקו"ט שבתורה, ולא (כ"כ) בלימוד הלכות פסוקות, שיכולים ללמדן גם ללא הבנת והשגת טעמי ההלכות [שהרי בהמאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו כו'" לא נאמר תנאי שצריך להיות ידיעת טעמי ההלכות דוקא], ומה גם שלימודן הוא לשם תכלית – לידע "את המעשה אשר יעשון".

וא"כ, איך יתכן שהסיום דכל תושבע"פ – שלזה מגיעים לאחרי ככלות הכל – הוא "כל השונה הלכות כו'" (שעי"ז "מובטח לו שהוא בן העולם הבא"), לימוד הלכות פסוקות לידע את המעשה אשר יעשון דוקא, שאין זה תכלית העילוי דלימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה ?!

והביאור בזה:

האמור לעיל שהעילוי הכי גדול הוא לימוד התורה לשמה – ה"ז רק כפי שהענין הוא מצד התורה.

כלומר, כשמדובר אודות תורה מצד עצמה, ישנם כמה אופני לימוד – החל מהחילוקים בצד הלא – טוב, שזהו הלימוד שלא לשמה: "שאינו לומד אלא לקנטר חבריו", או "שהלומד על מנת שיכבדוהו" (שיקראוהו רב), וכיו"ב (כמבואר בתוס'); למעלה מזה – לימוד התורה סתם; ולמעלה מזה – לימוד התורה לשמה, שבזה גופא יש כמה דרגות, ועד להדרגא היותר עליונה בהלימוד לשמה, כפי שמצינו בדוד שהיה מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה, שזוהי תכלית השלימות בהלימוד לשם התורה עצמה – לפעול תוספת אור אפילו בהתורה שלמעלה, לחברה בהקב"ה.

אמנם, מלבד התורה עצמה, ישנו גם האדם הלומד תורה, וישנה גם פעולת התורה, וישנו גם – והוא העיקר – "נותן התורה".

ובמילא, הן אמת שמצד התורה עצמה האופן היותר נעלה הוא לימוד התורה לשמה (ועד להאופן היותר נעלה דחיבור תורה שלמעלה בהקב"ה) – הרי כל זה הוא מצד התורה עצמה בלבד, שעל ידה מגיעים עד היכן שהיא (התורה) מצד עצמה מגעת, ולא יותר;

וכדי להגיע לדרגא נעלית יותר, למעלה מהדרגא שאליו מגעת התורה מצד עצמה – ה"ז ע"י לימוד הלכות התורה ("כל השונה הלכות") דוקא (אף שמצד התורה עצמה אין זה שלימות הלימוד), כדלקמן.

ויובן בהקדם מאמר המדרש "ששה דברים קדמו לבריאת העולם . . התורה . . וישראל", וביניהם גופא, "איזה מהם קודם . . מחשבתן של ישראל (ש"עלו במחשבה", ועליהם נאמר "עם המלך במלאכתו ישבו שם") קדמה לכל דבר", וראיה לדבר, ממש"נ בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל" – "אילולי שצפה הקב"ה . . (ש)ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל".

כלומר: אף שגדלה ביותר מעלת התורה, עד ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", מ"מ, גדלה מעלתן של ישראל יותר ממעלת התורה – שזהו הפירוש ב"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", שאין הכוונה לקדימה בזמן (שהרי המדובר הוא קודם לבריאת העולם, ובמילא גם קודם לבריאת הזמן), כי אם קדימה במעלה, וכמו סיבה ומסובב, היינו, שישראל הם הסיבה והתורה היא המסובב, כאמור, שהסיבה להציווי והדיבור שבתורה ("צו גו'", "דבר גו'"), היא, משום שלפנ"ז ישנה המציאות דבנ"י, מקבלי התורה.

וכדי להגיע להדרגא היותר נעלית שבה מושרשים נשמות ישראל כפי שהם למעלה מהתורה – לא מספיק לימוד התורה באופן של הבנה והשגה (פלפול ושקו"ט) בלבד, אלא יש צורך בלימוד ההלכות ("כל השונה הלכות") דוקא:

ענינם של הלכות התורה – שבהם מתגלה ועל ידם נשלם רצון העליון – להיות לו ית' דירה בתחתונים.

- כמובא לעיל (בהמאמר) מ"ש בתנא דבי אליהו בפירוש הפסוק "מקול מחצצים גו'", "אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור . . הלכות שבת והלכות חגיגה ומעילות", היינו, שעושים חציצה והבדלה בין טמא לטהור, בין רשות היחיד לרשות הרבים (הלכות שבת), בין קודש לחול (הלכות חגיגה ומעילות), וכיו"ב בשאר הלכות התורה, שעי"ז עושים לו ית' דירה בתחתונים –

שהחידוש בזה הוא – שלוקחים דבר גשמי ואפילו דבר חומרי, שלכאורה אין לו שייכות לרוחניות, אפילו רוחניות של שכל האנושי, ועאכו"כ שאין לו שייכות לרוחניות וקדושה דנפש האלקית, ועאכו"כ שאין לו שייכות להעומק דתורה, ואעפ"כ עושים מדבר גשמי וחומרי זה דירה לו ית'.

ובשביל מילוי רצונו ית' (שמתגלה ונשלם בהלכות התורה) – בזבז הקב"ה אוצרותיו ונתן תורתו לעמו ישראל.

וזהו שסיום הש"ס הוא במעלת הלכות התורה דוקא ("כל השונה הלכות כו'") – להיותן תכלית הכוונה דכל התושבע"פ כולה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 241 – 239)

 

 

יום ו (ד ניסן)

"ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי"

גם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שעדיין אין ביכלתו לעשות פירות, ועכ"פ אין ביכלתו לעשות פירות טובים ומשובחים, אין לו להמנע ח"ו מלימוד התורה (ענינו של הלולב),

- כמובן ממאמר חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה" (כיון שאינו לומד כדי לקנטר ח"ו, ולומד על מנת לעשות, כדאיתא בתוס'), ומבטיחים לו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ועד"ז אמרו חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכיון שהתורה פוסקת כן, הרי בודאי שכך יהיה בפועל ממש (אף שמצד כח הבחירה יכול הדבר להתארך משך זמן כו').

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 82)

¯

"דרכה של תורה" הוא "חיי צער תחיה", כאשר יתנזר ("ער וועט זיך אָפּזאָגן") מדברים שרוצה וחושק בהם, וישקיע את הכח והחשק ואפילו את ה"תאווה" בלימוד התורה – אפילו באופן דשלא לשמה. שהרי "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – אזי יגדל להיות בן תורה "כפות תמרים").

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 54)

¯

וברור הדבר שכאשר יתחילו ללמוד חסידות, הנה סוכ"ס ירגישו בזה טוב טעם ("געשמאַק"), אלא שיש להתפלל להקב"ה שה"געשמאַק" יבוא בהקדש ביותר, שכן, תמורת זה שבשעת הלימוד יצטרך להלחם עם היצה"ר – מוטב שהלימוד יהיה באופן שהיצה"ר יסייע בזה, כיון שגם הוא יחוש "געשמאַק" – לו יהא ה"געשמאַק" בהסברות שבענין הנלמד, דעם היות שע"פ חסידות אין זה כפי הראוי ("עס איז ניט אויסגעהאַלטן"), מ"מ, כדאי שיהא הלימוד אפילו שלא לשמה, העיקר שיערימו עליו להכנס לה"חדר" ("אַריין – נאַרן אין חדר"...), ואח"כ כבר ישאר שם משך זמן ארוך יותר, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 80)

¯

ואפילו בנוגע לאלו שהפירסום מוסיף בהם ישות, ועד שיתכן שכל עשיית המצוה שלהם תהיה מצד פניה (הכבוד שיקבלו ע"י הפירסום) – הרי גם בכגון דא "מצוה לפרסם עושי מצוה" כדי שעי"ז יעשו את המצוה אפילו לשם פניה, כמאמר רז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 109)

 

"שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח"

וזהו והיה עקב תשמעון גו', דבהזמן דעקבתא דמשיחא תשמעון ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון, ולא ידח ממנו נדח, ולכן תשמעון ודאי, בבחינת בכל מאדך, ועי"ז ושמר את הברית גו', שתהיה הגאולה מהגלות ביד רמה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

(סה"מ תשט"ז עמ' רמג)

¯

אמנם, אף שהענין ד"דודי לי" תלוי בהקדמת העבודה ד"אני לדודי", מ"מ, ישנו גם הענין ד"דודי לי" כשלעצמו – הבטחה מלמעלה שבודאי יהיה הענין ד"דודי לי", כי מצד ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח", מובטח כאו"א מישראל שתהיה אצלו העבודה ד"אני לדודי", ובמילא יהיה גם הענין ד"דודי לי".

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 132)

¯

צריכים לידע, איפוא, שכיון שניתנה לנו העבודה לבטל את ההעלם, בודאי ניתנו לנו הכחות הדרושים לכך, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ו"לפום גמלא שיחנא" (כנ"ל ס"י).

ועוד צריכים לידע – שכיון ש"לא ידח ממנו נדח", הרי בודאי שסוף – כל – סוף, בגלגול זה או בגלגול אחר, ינצל כאו"א את הכחות שניתנו לו וישלים את הכוונה העליונה, וסוכ"ס יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה... ומיד הן נגאלין".

והרי ענין זה – "לא ידח ממנו נדח" – נאמר לא רק על רוב בנ"י, אלא על כל בנ"י.

ובהקדמה – שיש ענינים בתורה שבהם הולכים אחר הרוב, אבל יש ענינים שבהם לא מספיק שיהיה רוב, אלא צ"ל כולו ממש. ולדוגמא: בנוגע לסנהדרין – ההליכה אחר הרוב היא בנוגע לדעות, היינו, כאשר דעת רוב הסנהדרין היא לזכות או לחובה, הולכים אחר הרוב, ואין מתחשבים בדעת המיעוט; אבל בנוגע להמציאות דסנהדרין – לא מספיק שרוב חברי הסנהדרין נמצאים בב"ד, אלא בהכרח שכל חברי הסנהדרין יהיו נמצאים בב"ד, ואם א' מחברי הסנהדרין לא נמצא בב"ד בשעת הדין, אי אפשר לפסוק כדעת הרוב.

ובנדו"ד, ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח" – לא מספיק הרוב, אלא צ"ל כל ישראל ממש.

וע"ד מארז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". – ואף שבהמשך הענין נאמר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", הרי זה בנוגע ל"עולם הבא" דוקא, משא"כ בנוגע לשאר הענינים, הרי כל אחד ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, "לא ידח ממנו נדח", כיון שבעיני הקב"ה יקר יהודי, ו"להחליפם באומה אחרת אי אפשר" – קאי לא רק על כללות בנ"י, אלא גם על כל אחד מישראל בפרט.

וכיון שכן, הרי בודאי שסוכ"ס תושלם הכוונה העליונה לא רק ע"י כללות בנ"י, אלא גם ע"י כאו"א מישראל.

וזהו גם מש"נ "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים":

"האובדים בארץ אשור" – "אשור" כמו אשר, שהוא בחינת תענוג – קאי על אלה שנאבדו מחמת הרדיפה אחר תענוגי עוה"ז, ע"ד ארץ אשור כפשוטה שהיתה ארץ טובה כו', כפי שאמר מלך אשור אל בנ"י: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש וגו'", והיינו, שלא היה יכול לומר שיביא אותם אל ארץ מוטבת מארצם, כיון שאין ארץ מעולה הימנה, ולכן אמר שיביא אותם עכ"פ אל ארץ כארצם.

"והנדחים בארץ מצרים" – מצרים מלשון מיצר – קאי על אלה שנדחו מחמת המצור והמצוק כו', בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י בהיותם בגלות מצרים, ש"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

וסוכ"ס, הנה ע"י  התקיעה בשופר גדול, ישובו ויבואו כולם – הן "האובדים בארץ אשור" והן "הנדחים בארץ מצרים" – "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים": לא רק בארץ ישראל, שהיא מקודשת מכל הארצות, אלא גם בירושלים, שהיא מקודשת מכל העיירות שבארץ ישראל, ובירושלים גופא – "בהר הקודש", שכל בנ"י יתעלו לדרגא היותר נעלית בקדושה, ועד שכאו"א מישראל יהיה בדרגת הכה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים, לאחרי עבודות היום, הקרבת פר ושעיר וכו'.

ומובן, שהודעת התורה ש"לפום גמלא שיחנא" ו"לא ידח ממנו נדח" (כנ"ל), אינה סיפור בעלמא, אלא נתינת כח לעבודה:

כאשר אדם הולך בדרך שיש בה אבני נגף ומכשולות, אזי בידעו שיש בכחו לעבור את הדרך, ויתירה מזה, שסוכ"ס יעבור את הדרך ויגיע למחוז חפצו – הנה ידיעה זו נותנת לו עידוד וחיזוק לעבור את הדרך בהקדם ובשמחה.

וכמו כן ברוחניות – שהידיעה שיש לו את הכחות הדרושים לעבודה, ושסוכ"ס יצליח להשלים ולמלא את העבודה, מהוה תוספת – כח להתגבר על כל המניעות ולעבוד עבודתו בהקדם, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדם פיקח אינו דוחה עשייתו לאחרי זמן, וגם לעבוד עבודתו בשמחה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 326 – 324)

¯

אע"פ שאצל כאו"א מישראל ישנו ניצוץ אלקי מבחינת פנימיות א"ק, וניצוץ זה הוא בשלימותו לעולם, שלכן, גם יהודי שעבר על כל התורה רח"ל, סופו לעשות תשובה, כי לא ידח ממנו נדח (ומטעם זה לא רצה כ"ק מו"ח אדמו"ר לשמוע שיש יהודי שהוא בסוג ד"מורידין ולא מעלין", כיון שגם יהודי זה בודאי סופו לעשות תשובה) – הרי מובן שאי אפשר להסתפק בכך ולילך לישון... לא די בכך שהניצוץ האלקי הוא בהעלם, אלא יש צורך להביאו מן ההעלם אל הגילוי – דוקא ע"י עבודה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 328)

¯

כיון שהרבי אמר שהולכים אנו לקראת משיח צדקנו – עלינו להתכונן למעמד שבו יבוא המלך הגדול ויסקור את כל "צבאות השם", כל בנ"י.

ובכן: אלה שהם "בריאים", כמ"ש "תמים תהיה עם ה' אלקיך", היינו, שהוא שלם בקיום כל רמ"ח מצות עשה שכנגד רמ"ח אברים, ובשמירת כל שס"ה מצות לא תעשה שכנגד שס"ה גידים – עומדים הם ב"טור המסדר" ("אין סטראָי"), ומדקדקים על אופן עמידתם בכל פרטי הדקדוקים ("מיט אַלע פּיטשעווקעס") שיהיו ראויים לביאת המלך;

אמנם, כאשר ישנו מי שמצד כמה סיבות "נפצע" ע"י הסט"א (הצד שכנגד) בא' מאבריו, בא' מרמ"ח מ"ע או בא' משס"ה מל"ת – שגם אז אין לו ליפול ברוחו ולהתייאש, כיון שישנה ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח", ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה", "שמביאה רפואה לעולם" – ממנו לא יתבעו להקדים ולהתכונן לבואו של שר הצבא ע"י עמידה שעה שלימה במדים מצוחצחים מבלי להזיז יד או רגל... אלא יתחשבו במעמדו ומצבו בהיותו "שוכן בתי חומר", ומה גם שישנו הנסיון ד"הרבה שכנים הרעים עושים", וכיו"ב בשאר הענינים שצריכים להצדיק את הזולת. ומשום זה יתנו לו כו"כ "הנחות", ועד כדי כך, שיוכל להמתין עד שיצא שר הצבא תחילה, ורק לאח"ז יקחו גם אותו.... – ע"ד שמצינו במתן – תורה, שהקב"ה הקדים ובא אל בנ"י, "ומצאן ישנים", והוצרך להעירם משנתם כדי לקבל את התורה.

אבל בכל אופן, צריכים לדעת כולם – הן אלה שהם שלימים, הן אלה שהם במעמד ומצב שקול, מחצה זכיות ומחצה עונות, והן אלה שהם למטה מזה – שלקראת ה"פּאַראַד" מוכרחים כולם להתייצב ("אַלע מוזן זיך צושטעלן"),

- שהרי הרבי אמר שבגלות האחרון לא ישאירו אף אחד... כיון שהקב"ה מבעיר את כתלי הגלות, כך שאין איפוא להשאר. זהו מצב ד"מי לה' אלי", שלוקחים את כל ניצוצות הקדושה, אפילו אלה "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים";

הנפק"מ אינה אלא שיש כאלה שלקראת ה"פּאַראַד" יהיו מעוטרים ב"אות – הצטיינות" בן ארבעה סרטים ("בּענדלאַך"), שלשה סרטים, שני סרטים או סרט אחד; יהיו כאלה שלא יהיו מעוטרים כלל, אבל הם יעמדו ב"טור המסדר"; ויהיו גם כאלה שיגררו אותם ב"כסא גלגלים"... כיון שמצד עצמם אינם בקו הבריאות, אלא שכאשר גוררים אותם, נגררים גם הם...

אבל הצד השוה הוא – שכולם צריכים להמצא, ומצד תכונת נפשם צריכים כולם לעמוד באותה תנועה של אנשי החיל העומדים ב"טור המסדר" – תנועת המסירת נפש וקבלת עול,

וביחד עם זה, מתוך שמחה – כפי שהרבי מוסיף ומטעים, שכאשר אנשי – חיל צועדים ב"פּאַראַד", הולכים הם עם ניגון שמח ("מאַרש"). – בכלל היה הרבי מטבעו (אפילו מצד טבע גופו) שמח ביותר, וגם כאשר מצד כמה סיבות לא היה מקום לשמחה, היה משתדל תמיד לצמצם ולהעלים את הדבר, כדי שלא לבלבל את הזולת.

זהו איפוא מה שנדרש מאתנו: בין אם נמצאים ב"טור המסדר", ובין אם נמצאים מאחריו, מלפנים או מאחור – צריכים להתאזר עם מעט קבלת עול, "כחודה של מחט", ועם ריבוי שמחה, ובכח זה יבקעו – יפרצו... את שירי ההעלמות... וההסתרים... ויעמידו את עצמם להמקום שמשם יקחו אותנו להמעמד ומצב ד"לכו ונלכה באור הוי'".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 246 – 244)

¯

מלכותו של הקב"ה (שגם היא באופן ד"אין מלך בלא עם") היא ע"י נש"י דוקא, שממליכים אותו כו', שכל אחד מהם הוא כמו בן יחיד, ובשבילו מבזבז המלך את כל האוצרות, שזהו"ע התגלות תורת החסידות.

וזהו הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר הפיץ ופירסם תורת החסידות לכל בנ"י, מבלי להתחשב אפילו במעמדם ומצבם בנוגע לקיום המצוות (כנ"ל ס"ג),

- וכפי שאמר שבימינו אלו אין מציאות של "אפיקורסים". יכול להיות מציאות של "עם הארץ", "שוטה", והרחמנות עליו גדולה ביותר, אבל לא "אפיקורס" –

כיון שכאו"א מישראל, יהיה מי שיהיה, הוא בנו יחידו של הקב"ה, ובמילא נכלל הוא בהבטחה ש"לא ידח ממנו נדח",

ולכן, השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר – להיותו נשיא הדור, שממנו יונקים חיותם כל בני הדור [וכמבואר בתניא שאפילו הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים מקבלים חיותם מהם] – ומסר נפשו לגלות ולפרסם תורת החסידות גם אליהם, כדי להוציאם ("אַרויסשלעפּן זיי") ממעמדם ומצבם ולקרבם לאלקות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 279)

¯

והרי "לא ידח ממנו נדח", הקב"ה עומד וממתין לכאו"א מישראל עד שיכנס פנימה, וסוכ"ס ייכנס, אלא, שאם יזכה יגררו אותו פנימה דרך הדלת ("וועט מען אים אַריינשלעפּן דורכן טיר"), ואם לא, אזי יגררו אותו דרך חלון או דרך ארובה... אמנם הוא יתלכלך קמעא ("ער וועט זיך טאַקע פאַרדזשאַדען און אַיינשמירן זיך אַביסל"). אבל בסופו של דבר ייכנס פנימה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 155)

 

"אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה"

אך יש מדריגה נעלית מזו, והוא שלומד תורה לשמה, בשביל לקשר נפשו להוי', לפי שרוצה לקשר הסתים וגליא שבנפשו בהסתים וגליא דקוב"ה ע"י הסתים וגליא דתורה, כידוע שהתורה היא המקשרת נש"י בקוב"ה, ובבחינה זו התורה היא בחינת חתן ונש"י בחינת כלה, היינו שהתורה משפיעה בנש"י. וענין זה הוא בחינת עבד עברי, והיינו, דכשם שנתבאר לעיל שענין עבד עברי הוא שהרגש הלב שלו הוא בקדושה, אלא שנשאר במציאותו ולא נעשה אצלו שינוי המהות, כמו"כ הוא גם בתורה, שלא נעשה אצלו שינוי המהות, אלא שרוצה לקשר נפשו להוי'. ולכן, ולגבי אמיתית הענין דלימוד התורה לשמה הרי זה נחשב ללימוד סתם (שאין זה שלא לשמה).

(סה"מ תשי"ד עמ' ק, קא)

¯

וכל זה מתחיל, כאמור, מהעדר הביטול בלימוד התורה, גם כאשר הלימוד אינו להתייהר, אלא שלומד מיראת הרצועה, או שלומד סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה (כמבואר בתניא), אבל אעפ"כ, כיון שחסר הביטול, נעשה הלימוד באופן של ישות וכו', עד שבא למעמד ומצב דהיפך סם חיים ח"ו.

(התוועדויות השי"ת עמ' 136)

 

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

 

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים