יום א' (כט תמוז)
"וכמארז"ל תפלה כנגד תמידין תקנוה "
¯
עבודת התפלה בכללותה הו"ע הדלקת הנרות, בירור המדות, שהרי תפלות כנגד תמידים תקנום, ועבודת הקרבנות היא העבודה דבירור המדות כידוע.
(סה"מ תשט"ז עמ' פז)
¯
הטעם הפשוט לחילוק בין תפלות שחרית ומנחה שהם חובה, לתפלת ערבית שהיא רשות, הוא – לפי שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים (שכנגדם תיקנו תפלות שחרית ומנחה) הם קרבנות חובה מידי יום ביום לעולם, משא"כ הקטר אברים ופדרים בלילה לא היה דבר קבוע בכל יום, אא"כ לא הספיקו להקטיר אברי העולה ופדרי שאר הקרבנות במשך היום, שאז קרבים והולכים כל הלילה, ודוגמתו בתפלת ערבית שאינה חובה, אלא רשות.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 382)
"אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו"
עוד טוען היצר הרע, שיתנהג ככה רק לזמן קצר, ואח"כ יתקן את הנהגתו. הן אמת שאיתא בגמרא "האומר אחטא ואשוב כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה", אבל, אבל זיכה אותו שלמד את ספר התניא, וידוע מ"ש שם שאם "דחק ונכנס" מקבלין תשובתו ....
ובכן: עליו לדעת שהענין ד"דחק ונכנס" הוא דבר קשה מאד, שהרי מצד למעלה "אין מספיקין בידו", החטא הוא וודאי, ואילו בנוגע לעשיית התשובה – מי יודע אם יהיה ביכלתו לעשות תשובה, שהרי לזה דרושה התעוררות רצון העצמי, שזוהי מדריגה בנפש שאף אחד אינו יודע מצבה האמיתי, וכידוע שמטעם זה אמר אפילו ר' יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 142 – 141)
יום ב (א אב)
"ומשום שצ"ל כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה וכנ"ל"
וענין זה מודגש גם בהתשובה דיום השבת, "שבת אותיות תשב" שהתשובה דשבת היא תשובה עילאה שהיא בשמחה רבה, שאינה באופן של התעסקות עם שלילת ותיקון הענינים הבלתי רצויים (תשובה תתאה שזמנה לפני יום השבת) אלא באופן של התעלות לדרגא נעלית יותר, על ידי ההתעסקות בלימוד התורה (נגלה דתורה ובמיוחד פנימיות התורה) בתכלית השלימות, באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא" ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו", ויתירה מזה שכל מציאותו בטלה ומכוסה לגמרי בתורה, על דרך ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא (ששייך ליום השבת, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים") כמו שכתב הרמב"ם בסיום וחותם ספרו ש"באותו הזמן" יהיה לימוד התורה באופן דכמים ("אין מים אלא תורה") לים מכסים".
(דבר מלכות פרשת נח אות ח)
יום ג (ב אב)
"כמארז"ל שכר מצוה מצוה וכו'"
"סגולה" פירושה "אוצר – כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם", היינו, שמצד גודל היוקר שלהם אין משתמשים בהם, אלא אוספים וגונזים אותם.
וענין זה שייך לכללות העבודה דקיום התומ"צ – שהו"ע של "סגולה" (כנ"ל בארוכה) – שהיא בדוגמת אסיפת וקיבוץ אוצר יקר שאין משתמשים בו, אלא גונזים אותו, כמארז"ל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", ועד שאפילו בעולם האצילות ה"ז "כמונח בקופסא" (שאין משתמשים בזה), אבל לאידך, ה"ז "כמונח בקופסא", כלומר שמונח ועומד מוכן להתגלות לעתיד לבוא, שאז יהיה עיקר הגילוי ד"שכר מצוה" ש"היא מצוה עצמה". – השכר דגן עדן הוא רק זה שנהנין מ"זיו תורתן ועבודתן", ואילו "תורתן ועבודתן" עצמה – נשארת אוצר גנוז, ותתגלה לעתיד לבוא.
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 66 – 65)
¯
מבואר בכ"מ בענין שכר מצוה מצוה, שע"י ההבנה בענין שכר המצוה מזה נדע ונבין מהות המצוה, וכמו"כ יובן לאידך גיסא, שע"י ההבנה בענין המצוה עצמה, הנה מזה נדע ונבין בענין שכר המצוה.
(סה"מ תשט"ז עמ' קמו)
יום ד (ג אב)
אגרות קודש
סימן א'
"פותחין בברכה"
אגרת הקודש "פותחין בברכה" נכתבה עשרה שנים קודם כתיבת אגרת "קטנתי".
(היום יום ז מנחם אב)
¯
כשמתחילים תקופה חדשה או ענין חדש וכיו"ב – מצוה התורה שצריך להיות "פותחין בברכה" (להעיר שזהו אחד מהטעמים שהתורה מתחילה בבי"ת – "בראשית" לשון "ר"ת) ברכה ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א. זהר ר"פ ויגש. נת' בלקו"ת ראה יט, ב ועוד – וראה לקו"ש חכ"ד עמ' 641 וש"נ) [וכן הוא הפתיחה דחלק הרביעי של ספר תניא קדישא (מאדמו"ר הזקן), הנקרא "אגרת הקודש" (ע"פ מה שסידרו "הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל נ"ע"].
(התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 380)
¯
פותחין בברכה, כהוראת התורה שהיא עצמה פותחת בברכה, באות ב', והיא מקור כל הברכות.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 523)
¯
ידוע הכלל "פותחין בברכה" ובפרט כשנמצאים בזמן שבו מודגש ביותר הצורך בתוספת ברכה, ובנדו"ד, תשעת הימים שמר"ח מנ"א עד תשעה באב, הרי בודאי שצ"ל הפתיחה בברכה – ברכה לכל אחד ואחת מישראל בתוככי כלל ישראל בכל מקום שהם, ובלשון הרגיל במנהג בנ"י – "לחיים טובים ולשלום", ולמעלה מזה "לחיים ולברכה", ברוחניות ובגשמיות גם יחד, ועד להברכה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהיה גם ענין החיים בשלימות – ולכל לראש "אסתכל באורייתא" שהתחלתה באות בי"ת, ר"ת ברכה. להיותה מקור הברכות.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 84)
"זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש"
אדמו"ר הזקן כותב באגרת הקודש ע"ד "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ... בכל מנין ומנין". ועל יסוד זה נקבע המנהג בכל תפוצות החסידים לערוך חלוקת הש"ס בי"ט כסלו בכל שנה.
אמנם בשנים האחרונות הנהיגו בליובאוויטש לסדר חלוקת הש"ס בכ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן. ושאלתי את כ"ק אדמו"ר לטעם הדבר, והשיב לי שהיה זה מצד אפס הפנאי בי"ט כסלו.
- ולהעיר, שיום ההילולא כ"ד טבת שייך גם ליום הגאולה י"ט כסלו, כי ביום ההילולא ישנו ענין הגאולה ממאסר הגוף.
אמנם, כיון שבשנה זו תהיה הקביעות דכ"ד טבת כבפעם הראשונה, במוצאי ש"ק, מיד לאחרי שבת מברכים החודש – הנה סיום הש"ס (על החלוקה דשנה שעברה) ייערך אמנם בכ"ד טבת, אבל חלוקת הש"ס על השנה הבאה עלינו לטובה תערך עתה.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 216)
"ולית אתר פנוי מיניה"
ומתחיל בכתוב אתה הוא הוי' לבדך, אתה, קאי על עצמות ומהות, כמבואר בכ"מ שדוקא על העצמות אפשר לומר אתה בלשון נוכח, כיון שנמצא בכל מקום, דלית אתר פנוי מיניה.
(סה"מ תשט"ו עמ' צט)
¯
ארז"ל ע"פ וירא מלאך ה' גו' מתוך הסנה, למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי משכינה אפילו מתוך הסנה, והרי הכוונה בזה היא לא רק לסנה בגשמיות דוקא, אלא גם לסנה ברוחניות, והיינו שגם מי שהוא במעלה פחותה ביותר, שהוא כמו סנה שאין בו שום מעלה, הנה אפילו מתוך הסנה ברוחניות, אין מקום פנוי בלא שכינה.
(סה"מ תשט"ו עמ' רו)
"למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית"
אוא"ס הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, שביכלתו להתגלות למטה מטה עד אין תכלית, וביכולתו להתעלם למעלה מעלה עד אין קץ, וב' ענינים אלה הם ב' קוים שקולים באוא"ס, היינו שאינו נוגע לו כלל אם יתגלה ממנו אור אם לאו, וכנ"ל מדברי הרמב"ם שהוא ית' אינו צריך להם, דקאי גם על האור.
(סה"מ תשי"ב עמ' שמז – שמח)
"וכן בבחי' שנה ונפש כנודע"
מצד הכחות שנותנים רבותינו נשיאינו, וע"י ההשתדלות למלאות רצונם, הרי, גם כשנמצאים במצב ירוד ביותר ("ווי נידעריק ער זאל ניט זיין"), יכולים "ברגעא חדא" להתקשר למעלה ("פארבינדן זיך מיט אויבן") ולהתעלות למעמד ומצב היותר נעלה, ועד למעמד ומצב שהוא תכלית השלימות דכל ג' הענינים הכלליים דעולם שנה ונפש – מעמדו ומצבו של הכהן הגדול (השלימות ד"נפש") ביוהכ"פ (השלימות ד"שנה") בקדש הקדשים (השלימות ד"עולם").
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 125)
¯
יו"ד שבט הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר ויום העליה שלו [ולהעיר, שענין העליה – בניגוד לענין ההילולא – יהיה גם לאחרי כן, כשם שהיה גם לפני כן, בהיותו נשמה בגוף], ובמילא גם יום העליה של כל השייכים אליו.
וגודל העילוי מודגש גם במעלת היום עצמו – יום העשירי בשבט – שהרי "העשירי יהיה קודש", הן בענין המקום, ש"עשר קדושות הן", והקדושה העשירית המקודשת מכולם היא קדש הקדשים, והן בענין הזמן, שיוהכ"פ הוא "בעשור לחודש", ובצירוף שניהם יחדיו ניתוסף גם הקדושה היותר נעלית בנפש (ועי"ז נעשית שלימות הקדושה בכל ג' הענינים דעולם (מקום) שנה (זמן) ונפש) – כהן גדול, שביוהכ"פ היה נכנס לקדש הקדשים בשליחותם של כל בנ"י שהיו אומרים לו "אתה שלוחנו".
ובעשירי בשבט הוא יום העליה של הכהן גדול (ומשה) שבדורנו, אשר להיותו השליח של כלל ישראל, הרי יום העליה שלו הוא גם יום העליה של כל בנ"י.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 207)
¯
וכל ענינים אלו – באופן של שמחה, ובאופן של הקהל, אשר עי"ז זוכים לשמחה והקהל בתכלית השלימות – כאשר יקויים היעוד "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", "קהל גדול ישובו הנה", לארצנו הקדושה (שתהיה במצב של הרחבה – ירחיב ה' אלקיך את גבולך"), ושם גופא – לירושלים עיר הקודש (שגם היא תהיה במצב של הרחבה – "וראמה גו' ") ושם גופא – לבית המקדש השלישי ("מקדש אדנ-י כוננו ידיך", ככל פרטי הענינים שנאמרו בנבואת יחזקאל אודות ביהמ"ק דלעתיד), עד לקדש הקדשים – הנקודה הפנימית דעולם שנה ונפש – "אשר על ענין ג' בחינות אלו הוא יסוד ספר יצירה" (ומ"יצירה" – נמשך גם לעולם העשיה).
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 357)
"וכמ"ש הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו וכו'"
וכן הוא בעבודת האדם לקונו באופן של יראה (דחילו), שכאשר מתבונן בריחוקו מאלקות, שהחיות האלקי שמהוה את העולמות, אף שהוא רק בחינת הוד בלבד, כמ"ש הודו על ארץ ושמים, מ"מ, גם זה הוא בהתנשאות, הרי זה פועל ענין של יראה.
(סה"מ תשי"ד עמ' קצה)
¯
אך כאשר ההתבוננות היא בפנימיות האלקות, בעצמות ומהות, שעי"ז מגיע לאהבה פנימית ויראה פנימית, אזי הסדר הוא להיפך, שהאהבה באה מצד הריחוק והיראה באה מצד הקירוב. דהנה, כאשר מתבונן איך אשר נשגב שמו לבדו ורק הודו על ארץ ושמים, היינו, שמתבונן בהפלאת האוא"ס, ועאכו"כ עצומ"ה כו', הוא יודע ומתחיל להרגיש שנמצא בארץ ציה ועיף בלי מים, ומזה בא לידי תשוקה גדולה, שהיא האהבה דבכל מאדך, בלי גבול, היינו שהאהבה היא למעלה מהבנתו והשגתו (ופעולת ההבנה וההשגה היא רק להסיר את הענינים המעלימים והמונעים לזה), שהרי ההתבוננות היא בהפלאת האוא"ס שהוא למעלה מהעולמות, ובפרט בעצמות ומהות שאינו שייך לעולמות כלל (גם לא באופן של הפלאה), וכל המציאות אינה אלא מהותו ועצמותו לבדו שהוא אמיתית המציאות, ומצד זה נעשה אצלו צמאון ואהבה כרשפי אש, שזוהי האהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, אַז איך וויל מער ניט ווי דיר אַליין.
(סה"מ תשי"ד עמ' קצה)
¯
והנה כשם שישנה העבודה בבחינת אחוריים בנוגע לדברים לא טובים, כמו"כ גם בטוב גופא ישנה העבודה בבחינת אחוריים, שהרי בכל דבר יש הפנימיות שבו והחיצוניות שבו שהוא בבחינת אחוריים בלבד. והענין בזה, שהעבודה בבחינת אחוריים בטוב גופא הוא כאשר מתבונן שכללות ההשתלשלות הו"ע של אחוריים וחיצוניות, כיון שנמשך מהארה בלבד, כמ"ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, שכל ההשתלשלות היא רק משם והארה בלבד, ובזה גופא הוא ג"כ רק הודו בלבד, היינו שהוא הארה דהארה בלבד. וזהו מ"ש ברוך שאמר כו' ברוך שמו, דמברוך הוא עד ברוך שמו הם עשר פעמים ברוך, כנגד הע"ס, שזהו כללות ההשתלשלות, ועל זה נאמר ברוך שמו, שכל זה הוא רק שם והארה בלבד. וכמו"כ גם בברכת ישתבח, שהיא סיום ברכת ברוך שאמר, אומרים ישתבח שמך, והיינו שלאחרי ההתבוננות בפסוד"ז בהשמים וארץ כו', אומרים שכל זה הוא ישתבח שמך, שם בלבד, שהוא בחינת חיצוניות ואחוריים בלבד, והו"ע אחרי הוי' אלקיכם. והנה, ע"י בחינת אחרי ה"א, בתחילת העבודה דתיקון חצות שהוא העבודה עם דברים שמבחוץ לגמרי, ואח"כ בעבודה בהתבוננות שכל ההשתלשלות אינו אלא בחינת אחוריים וחיצוניות בלבד, הנה עי"ז בא לבחינת תלכו, שהוא הרצוא והאהבה, והיינו, דמאחר שמרגיש שכל ההשתלשלות הוא רק הארה בלבד, לזאת הוא מתעורר באהבה גדולה לפנימיות ועצמות אלקות שלמעלה מהעולמות. וזהו ענין ואהבת שבק"ש, שזה בא לאחרי ברכה ראשונה דק"ש שהוא אהבת המלאכים, ולאחרי ברכה שניה דק"ש שהוא אהבת הנשמות, ולאחרי הקדמת שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, למסור נפשו באחד, הנה עי"ז נעשה ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך, עד בכל מאדך, שהוא בלי גבול, שזהו בחינת תלכו, שהו"ע העבודה דאהבה, כמ"ש הלוך ונסוע הנגבה.
(סה"מ תשי"ד עמ' ריח ריט)
יום ה (ד אב)
"וכל השונה הלכות בכל יום כו'"
ידוע מ"ש אדמו"ר האמצעי בהקדמה לשולחן – ערוך אודות החוב המוטל כל כאו"א ללמוד שולחן ערוך, לידע את המעשה אשר יעשון, שזהו עיקר הלימוד (שהרי בנוגע לפלפול ושקו"ט אי אפשר לידע עד כמה מכוון הוא אל האמת), ובפרט בנוגע לחלק אורח חיים שנוגע לפועל ביותר, שהרי לעתים תכופים מתעוררת שאלה פשוטה באורח חיים, ולא יודעים כיצד להתנהג למעשה בפועל.
ולכן, צריך כל אחד לעשות קביעות בכל יום, לכל הפחות במשך כמה דקות, ללמוד שולחן ערוך אורח חיים, בהלכות הצריכות למעשה בפועל, כמו דיני הפסק בתפלה לקדושה וכו', דיני ברכות הנהנין, וכיו"ב.
ועיקר הכוונה בזה – לאו דוקא ללימוד מקורי הדינים בטור ובית יוסף כו' (שזה יכול לעשות מי שיש לו זמן לכך, ויישר חילו), אלא ללימוד השו"ע עצמו עם ה"באר היטב", ושאר ספרים שנתקבלו בתפוצות ישראל, שמזה שנתקבלו אצל בנ"י, מוכח, שנתקבלו גם למעלה.
והעיקר – שתהיה הקביעות ללמוד הלכות הנ"ל בכל יום ויום, שאז יסייע לימוד ההלכות שלמד ביום זה לזכור גם את ההלכות שלמד אתמול, כיון שכל הלכות התורה שייכים וקשורים זל"ז, ע"ד הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הרגצ'ובי שכל התורה היא תיבה אחת ארוכה, שמתחילה בבי"ת ד"בראשית" ומסתיימת בלמ"ד ד"לעיני כל ישראל".
(התוועדויות תשי"ג ח"א 116 – 115)
"ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא וכו'"
ידוע ומקובל בענין הכוונות שבתפלה, אשר אלו שאין דעתם יפה לכוון, מפני העדר הידיעה או מפני שאין בכוחם לזכור כוונות הפרטיות בעת התפלה, מספיק שיכוונו כוונה כללית: להיות תפלתו נשמעת לפניו ית' עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה.
(היום יום יא אדר א)
יום ו (ה אב)
"שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כ"כ"
תפלה – צריכה להיות במחשבתו לבו ודיבורו של האדם, היינו, שהיא מצוה שבגופו. והכלל הוא שבמצוה שבגופו לא מהני שליחות. וא"כ, איך הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובת מצות תפלה שהיא מצוה שבגופו ?
ואין לומר שזה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן הוא (לא מטעם שליחות, אלא) מטעם ד"שומע כעונה" (דכיון ש"הם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין") – שהרי מפורש בשו"ע אדה"ז (כדברי הטור) שבר"ה ויוהכ"פ הש"ץ מוציא גם "מי שהוא אנוס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, כגון עם שבשדות, וזקן וחולה . . אפילו לא בא לבית הכנסת" [דס"ל ש"עם שבשדות" (שעליהם נאמר שהש"ץ מוציאם י"ח) הם אלה שאינם באים כלל לבית הכנסת], שאצלם לא שייך הטעם דשומע כעונה, כיון שאינם נמצאים כלל בבית הכנסת.
וההסברה בזה – ע"ד שמצינו בתמידין ש"אנשי מעמד" הם באי – כח של כל ישראל לעמוד על קרבנות הציבור במקום כל ישראל (שהרי "אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"), וחשיב כאילו כל ישראל עומדים על הקרבנות. ודוגמתו בתפלות שכנגד תמידין תקנום, שהש"ץ הוא בא – כח של כל הציבור להוציא י"ח גם את אלה שאינם באים לבית הכנסת, וחשיב כאילו התפללו בעצמם.
וע"ד מצות המלך, שכל ישראל חייבים בהם, והמלך מוציאם ידי חובתם.
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 111 – 110)
יום שב"ק (ו אב)
סימן ב'
מסיפורי אאזמו"ר (המהר"ש): א) מתחלה היה אגה"ק "קטנתי" מסיימת "ורוח נכאה כו' ", ואחרי אשר אמר רבינו הגדול שלש פעמים – בליאזנא – המאמר "כמים הפנים גו' כפירש"י ולא כתרגומו", אז הוסיף התיבות "וכולי האי – הפנים וגו' ", ובזה נטע בחסידים מידות טובות.
ב) אילו היה הרבי משמיט את שלש התיבות "במדת אמת ליעקב" – באגה"ק "קטנתי" – היו לו עוד חמישים אלף חסידים, אך הרבי תובע מידת אמת.
(היום יום י מנחם אב)
"פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד"
כתיב "קטנתי מכל החסדים", ומבאר אדמו"ר הזקן באגה"ק "שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד . . כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא כו' ".
וכיון שכן, הרי, כאשר מתבוננים בגודל החסדים שעושה הקב"ה עמנו, בנתנו לנו את תורתו, נגלה דתורה, ובפרט פנימיות התורה,
- שהרי גם נגלה דתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד, ובאופן כזה – כפי שהתורה היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד – ניתנה התורה לנו למטה, כדאיתא במדרש "אמר הקב"ה לישראל מכרתי תורתי כביכול נמכרתי עמה . . משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי יחידית היא, לפרוש הימנה איני יכול . . כל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי", והיינו, שע"י התורה "אותי אתם לוקחים",
ובפרט פנימיות התורה, שגדלה מעלתה על נגלה דתורה בב' ענינים התלויים זב"ז:
א) פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה, היא מדריגה נעלית יותר בחכמתו ית', חכמה עילאה, כמעלת הפנימיות על החיצוניות, והיינו, שמעלה זו היא גם מצד התורה כפי שהיא בשרשה, שנגלה דתורה היא חיצוניות החכמה, ופנימיות התורה היא פנימיות החכמה. ונמצא, שכאשר האדם לומד פנימיות התורה הרי הוא תופס ומקיף ומתאחד עם פנימיות חכמתו ית',
ב) כיון שפנימיות התורה היא פנימיות החכמה, לכן, גם בירידתה למטה הרי היא בגילוי כמו שהיא מצד עצמה, דלא כבנגלה דתורה, שלהיותה חיצוניות החכמה, הרי בהשתלשלותה למטה מתלבשת היא בלבושים שונים, עד כדי כך שיכולים ללמוד תורה מבלי לדעת במה המדובר (שזוהי חכמתו של הקב"ה), וכנ"ל בפירוש "כי ישרים דרכי ה' וגו' ", משא"כ בפנימיות התורה, הנה גם כאשר לומדים משלים מכחות הנפש, יודעים בשעת מעשה שכל ענינים אלו "נשתלשלו מהן", מהענינים כפי שהם למעלה –
הנה כאשר מתבוננים בגודל החסדים של הקב"ה שנתן לנו "תגא דמלכא", ולאידך גיסא, מתבונן כל אחד במעמדו ומצבו, באיזו מדה שייך הוא לכל הנ"ל – אזי יכול ליפול להקצה השני של גאוה – לרגש של עצבות !
ועל זה אומרים לו שלא יפול רוחו בקרבו – ע"פ המבואר בד"ה כי ישרים דרכי הוי' הנ"ל, ש"אנחנו אע"פ שאין בערכנו להשיג למעלה כמו תנאים ואמוראים", שלימודם היה באופן שהיו מביטים בשרש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה, ובהתאם לכך היו פוסקים הדין למטה. "מ"מ, בעת שאנו לומדים פשט ההלכות בטעמים שיסדו לנו התנאים ואמוראים . . ה"ז כמו עד"מ הסומא שהולך אחר הרואה וכו' באחיזתו בו וכו' כך אנחנו וכו' אין אנו נוטים ימין וכו' ".
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לפסקי הלכות בתורה באופן המכוון לאמיתתה של תורה, כן הוא גם בנוגע לענין העבודה:
אע"פ שמתבוננים ויודעים עד כמה גדול הריחוק שרחוקים מפנימיות התורה, ומרבותינו נשיאינו.
- אדמו"ר מהר"ש היה נוהג להצניע את האפיקומן של בניו, ולפעמים גם של האורחים, יחד עם האפיקומן שלו. פעם ביקש א' האורחים (החסיד ר' נחמן) מאדמו"ר מהר"ש שיקח גם את האפיקומן שלו, והשיב לו אדמו"ר מהר"ש: מניין לך שרצוני להעלותך על העגלה שלי ?!...
מ"מ, כאשר כל אחד יניח את עצמו על הצד, וילמד בשקידה ומסירה ונתינה את המאמרים של הרביים, ויתנהג ע"פ כללי העבודה שהורו הרביים במאמריהם, מתוך התקשרות אליהם ("זיך אָנהאלטן אין זיי") – "ה"ז כמו עד"מ הסומא שהולך אחר הרואה כו' ", שאז ילך לבטח דרכו ויתמיד בהליכתו ("ער וועט גיין און גיין"), עד "יאַק דאַיעדעם דאָ קראַטשאַמקע", והלאה יותר, ויוצאים מהגלות, ונשיאינו בראשנו.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 223)
"וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב, וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס"
טעם הדבר שבקדושה כל העליון ביותר יש בו ריבוי יותר ובקליפה הוא להיפך, הוא מפני שיסוד ועיקר הקדושה הוא בחינת אין וביטול, וכיון שכל הקרוב קרוב יותר הוא בבחינת אין וביטול יותר, לכן מאיר בו יותר אורות דקדושה, כי קדושה הו"ע הביטול. ומטעם זה גופא נעשה בקליפה להיפך, שהרי קליפות ענינם ישות, וכיון שכל התחתון ביותר הוא בישות, לכן יש בו מספר גדול יותר דקליפות, שענינם הוא ישות וכו'.
(סה"מ תשי"ד עמ' רו)
"ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו והנה אנכי עמך כו'"
ועד"ז יוסף (כנגד שמע"צ) – שמלבד היותו המשך ועיקר ענינו של יעקב, גדלה מעלתו יותר ממעלת יעקב (ושאר האבות והשבטים), כמבואר בדרושי חסידות טעם החילוק שבין עבודת האבות והשבטים לעבודת יוסף, שהאבות והשבטים היו רועי צאן, באופן של התבודדות מעניני העולם, שלא יבלבלום לעבודת ה', משא"כ יוסף, שגם בהיותו "מושל בכל ארץ מצרים", ובמעמד ומצב ד"ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", היה בתכלית הדביקות באלקות – לפי שיוסף היה למעלה מהעולם לגמרי, ולכן לא היו עניני העולם מבלבלים אותו מעבודת ה' להיותם באופן של העדר תפיסת מקום כלל (ע"ד ובדוגמת פר אחד דישראל בשמע"צ שלמעלה משייכות לשבעים פרים דאוה"ע בשבעת ימי הסוכות).
ומטעם זה נענש יוסף על עשיית כלי בדרך הטבע כשביקש משר המשקים "ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה גו' ", משא"כ יעקב שעשה כו"כ פעולות כדי להנצל בדרך הטבע – כיון שיוסף הוא למעלה מהעולם לגמרי, ואין העולם תופס מקום אצלו כלל.
(התוועדויות תשי"ב ח"ב 173 – 172)
"על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה לעשות עמנו"
גם בנסים המלובשים בטבע גופא ישנם שני סוגים. שלבושי הטבע הם באופן שניכר בהם שהם רק לבוש להנס שמתלבש בהם, כהנסים דחנוכה ופורים (ועד"ז הנסים של הגאולה די"ט כסלו ודי"ב תמוז) דעם היותן מלובשים בדרכי הטבע, מ"מ היה ניכר בגילוי (ועד שראו כל אפסי ארץ) הנס שבהם. וכו'.
(סה"מ תשט"ו עמ' נו)
