מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

לימוד תניא יומי - פרשת תצווה

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ופרשת השבוע, ערוכים מכל כתבי כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש.

יום א (ג אדר)

פרק ל

"כגון בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש"

על הפסוק "והנה סולם מוצב ארצה גו' ", איתא בזהר "סולם דא צלותא". והיינו, שעבודת התפלה היא בדוגמת סולם שעל ידו עולים למעלה, כיון שבשעת התפלה עולים כל עניני האדם, ענינים גשמיים וחומריים, שעסק בהם במשך היום קודם התפלה.

ויתרה מזו – שעליה זו היא מעומק תחת לעומק רום, כמודגש בלשון הכתוב: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". כידוע ש"השמימה" הוא למעלה מ"שמים" סתם.

ועוד ענין בתפלה – שאז יכולים לתקן גם הענינים שאינם כדבעי שהיו קודם התפלה, כיון שזמן התפלה הוא זמן מסוגל ומוכר לעשות תשובה עליהם ולתקנם, וזהו ענין ברכת "השיבנו" שבתפלה.

והסדר בזה הוא – שתחלה נעשה תיקון הענינים הבלתי רצויים, ולאח"ז ועי"ז נעשה הענין הב' שבתפלה, שפועל בהם עלי' (כנ"ל).

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 254)

 

 

 

יום ב (ד אדר)

"וכן בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו ע"י מלחמה עצומה עם גופו"

האמור לעיל שע"י לימוד התורה נעשית התורה מזון לנפשו – יהיה בגילוי לעתיד לבוא, שאז לא יצטרך הגוף לקבל חיותו מהנשמה, אלא יהא ניזון מעצמו, דמכיון שהגוף עצמו יהיה אז מיוחד עם הקב"ה, יוכל הבשר הגשמי עצמו להיות ניזון מאלקות.

והעבודה המביאה לידי ענין זה הוא – לימוד התורה ביגיעת בשר עד שהבשר הגשמי מתעייף ומתייגע, שבזה ה"ה מזכך את הבשר, ועי"ז יוכל לעת"ל להיו ניזון מעצמו, ועד שהבשר הגשמי יראה אלקות, כמ"ש "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר" בגאולה השלימה, במהרה בימינו.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 242)

¯

בעת ההתוועדות דחג השבועות הנ"ל, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שיהיה לכל אחד שיעור גמרא בעיון. ומכיון שאמר זאת בשבועות, הרי מזה ראיה שענין הלימוד בעיון יש לו שייכות למתן תורה.

באמת הנה ענין גודל הכרח הלימוד בעיון הוא פסק של משנה מפורשת: "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא", והרי סברא זו היא "בנין אב" גם בנוגע לענינים נוספים בתורה, ובפרט בנדו"ד – ע"פ מחז"ל "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת".

מי שהוא "עשיר בדעת" ששייך ללמוד בעיון, ו"הביא קרבן עני", שלומד רק שטחיות הענין – "לא יצא", ובמילא חסר גם בענינים שצריך לפעול.

ובמיוחד: ישנו ענין זה בלימוד התורה שצריך להיות נפעל כמו ע"י הקרבת הקרבן, אבל כאשר "לא יצא", אזי לא נפעל הענין.

ולא רק שלא נפעל שלימות הענין שהתורה צריכה לפעול, אלא חסר בעצם הענין דלימוד התורה שלו:

הדין בלימוד התורה הוא, שאם רגע אחד היה "אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק" – הרי "כי דבר ה' בזה וגו' ", כדאיתא בגמרא ומביאו אדמו"ר הזקן בפרק ראשון בתניא. ולא מועיל מה שיושב ולומד במשך כל הזמן, אלא כיון שאיבד רגע אחד שבו היה "אפשר לו לעסוק בתורה", נקרא כבר בוזה דבר השם.

וכשם שענין זה הוא בזמן (וכמות) – יש לומר שכן הוא גם בכחות הנפש (ואיכות):

אם אינו מנצל את כל הכחות שיש לו בתורה, אפילו אם הוא לומד במשך כל הזמן שברשותו, אבל ישנו כח אחד השייך לזה שלא ניצל בתורה– הרי מצד זה שאינו מנצל כח זה, הרי זה (בדקות) – ביטול תורה, ובדקות ישנו בענין זה סיום הפסוק הנ"ל, ר"ל.

כשלומדים תורה לגירסא, מנצלים אמנם את כח הדיבור, שזהו"ע נעלה ביותר, "למוציאיהם בפה", מנצלים את חיצוניות המחשבה וחיצוניות השכל; אבל את כח ההסברה, כח ההעמקה וכח ההמצאה – שזהו חב"ד שבנפש – לא מנצלים, ובמילא הרי זה (בדקות) ענין של ביטול תורה.

שהרי מי הוא שלמד כאן – חצי אדם בלבד, ואילו חציו השני של האדם לא למד. יתירה מזו: איזה חצי אדם למד – החיצוני, ואילו החצי הפנימי לא למד כלל.

וזה תובעים מכאו"א, שצריך לשער כמה ביכלתו להשקיע עצמו ("זיך אַריינטאָן") בתורה ובמדה זו עליו להתייגע. ואם אינו מתייגע בכל כחותיו, הרי אף שמתייגע, אבל כיון שנשארו אצלו כוחות, ובפרט אם הם כחות עיקריים, שאותם לא ניצל, לא יצא ידי חובתו.

ועוד ענין בזה: מצות ת"ת (תושבע"פ) – ההבנה היא לעיכובא. אבל אם לומד שלא בעיון, הרי פשיטא שאינו יגע בכח ההבנה, ונכלל הוא בהסוג שעליו אמרו חז"ל "לא יגעת ומצאת אל תאמין".

יכולים להיות לו אפילו חושים טובים, ומה שאצל אחרים דרוש ריבוי זמן וביגיעה רבה, משיג הוא בזמן מועט ובנקל; אבל אם אינו מתייגע בזה בכל הכחות שלו, הרי זה "לא יגעת", ובמילא אי אפשר שיהיה "ומצאת".

ולאו דוקא בתורה, אלא כן הוא בכל הענינים שצריך להתייגע בהם, כמו יראת שמים ואהבתו, שנאמר בזה לשון "יגעת", וכן בקיום המצוות שצריך להתייגע בזה – קליפה וסטרא אחרא נותנים בחנם, כמ"ש "הדגה אשר נאכל במצרים חנם", אבל בקדושה צריכים להתייגע – הרי בכל ענינים אלו צריך להתייגע בכל כחות נפשו, ואם לאו, הרי זה בכלל "לא יגעת ומצאת אל תאמין".

ולאידך גיסא, אם מתייגע כדבעי, הרי אפילו מי שיש לו חושים פשוטים, מ"מ, הואיל ומתייגע בזה, יש לו ההבטחה ש"יגעת – ומצאת", ועד לאופן של מציאה – שלא בערך היגיעה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 345 – 343)

 

 

 

 

 

 

יום ג (ה  אדר)

פרק לא

"אעפ"כ הרי כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה. כמארז"ל מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו"

ישנו כח המתאוה וישנו הציור הרע, ומה שצריך לאבד הוא רק הציור הרע, אבל עצם כח המתאוה אפשר לתקנו, שהרי עצם ענין כח המתאוה והתענוג שרשו הוא בקדושה (כנ"ל), עד בחינת לפני הוי', אלא שאח"כ נשתלשל התענוג ונצטייר ונעשה מורכב בעניני קדושה, ועד שבריבוי השתלשלות וצמצומים נעשה מצויר ומורכב בעניני רע כו', ולכן כאשר שורפים ומאבדים את הציור, אזי בכח האפר להתתקן ולהטהר כו', ואדרבה, מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא, ולכן התיקון הוא דוקא עי"ז שכח המתאוה נהפך לקדושה.

(סה"מ תשי"ח עמ' קפא)

 

 

יום ד (ו אדר)

"אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפי' בקל שבקלים וכו' "

כתיב כי חלק הוי' עמו, וענין זה (שכל איש ישראל הוא חלק הוי') הוא באופן תמידי, גם בשעת החטא, כמ"ש השוכן אתם בתוך טומאתם, ונמצא שמוריד וממשיך חלק הוי' בענין של חטא, וזהו גם הדיוק במ"ש עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שגם בשעת העונות נקרא הקב"ה אלקיכם, אלקה שלכם, אלא שאז הוא באופן של הבדלה, שבחינת אלקיכם אינו מאיר אצלו בגילוי כלל אלא הוא בהעלם, וזהו"ע גלות השכינה, שגורם שבחינת אלקיכם (שנמצא אצלו גם בשעת החטא) יהיה בתכלית ההעלם והגלות.

(סה"מ תשי"ח עמ' 63)

 

 

 

יום ה (ז אדר)

"כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך"

אם צריכים להוסיף משהו בעבודת התשובה – "ישוב", בשעתא חדא וברגעא חדא, "וימחל לו", "שיהיה לרצון... כקודם החטא", ועוד יותר מזה, "כמשל בן מלך שהיה בשביה... ויצא לחפשי אל בית אביו המלך" (שזהו תוכן הענין דשמח"ת שלאחרי עבודת התשובה) שאז השמחה היא גדולה ביותר.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 132)

 

"והנה בחי' זו היא בחי' יציאת מצרים שנאמר בה כי ברח העם"

בגאולת מצרים כתיב וחמושים עלו, והיינו לפי שלעתיד כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, משא"כ בגאולת מצרים היה הרע בתקפו עדיין, כמבואר בתניא בענין כי ברח העם שזהו לפי שהרע היה בתקפו, אלא שכיון שהגאולה היתה צריכה להיות כהרף עין, לא רצו להתעסק (טשעפען זיך) עם זה, וכיון שהיה עדיין רע, לכן הצטרכו לכלי זיין, משא"כ לעתיד שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אזי וכתתו חרבותם לאתים.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלד, רלה)

¯

בנוגע ליציאת מצרים נאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, היינו, שכאשר מדברים אודות יצי"מ, מדגישים מיד שהכוונה בזה היא "תעבדון את האלקים על ההר הזה", "שתקבלו התורה", היינו, שהשלימות של יצי"מ נעשית ע"י מתן תורה.

וטעם הדבר – לפי שיציאת מצרים היתה בדרך בריחה, כמ"ש "כי ברח העם", "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו... כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה", ונמצא, שבעת היציאה ממצרים גופא לקחו עמהם "אַ שטיקל מצרים". ולכן רק במתן תורה, כש"פסקה זוהמתן", נעשה שלימות הענין דיצי"מ.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 250)

¯

אודות הענין דספירת העומר (החל מהפעם הראשונה, ועד"ז בכל שנה ושנה) ישנם חילוקי דעות:

לדעת הזהר נמצא שהענין דספה"ע שייך ליציאת מצרים, שהו"ע היציאה והבריחה מן הרע, כמובן ממאמר הזהר (שאומרים ב"תיקון ליל שבועות") שהענין דספה"ע הוא עד מ"ש "וספרה לה גו'", ספירה לצורך ענין הטהרה כו'.

ולדעת המדרש נמצא שהענין דספה"ע שייך למתן תורה, הכנה והתקרבות למ"ת – שמצד גודל התשוקה למ"ת ספרו את הימים מתי יגיע כבר הזמן דמ"ת.

האמת היא, שב' הענינים שייכים זל"ז, דכיון שהתכלית דיציאת מצרים היא מ"ת, כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", נמצא, שביצי"מ מתחיל כבר גם הענין דמ"ת. אבל בפרטיות יש בזה ב' ענינים: בריחה מן הרע – יצי"מ, וגילוי הטוב האמיתי – מ"ת. ובזה חלוקים הדעות הנ"ל – לאיזה מהם שייך הענין דספה"ע.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 193)

 

"אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה"

כיון שבגשמיות יש תערובות טוב ורע, הנה בכדי שהגשמיות יהיה כלי להעצמות, צריך תחלה להפריד את הרע מן הטוב, כמ"ש מצרף לכסף וכור לזהב, שזהו שאמרו חז"ל שבשעת מ"ת פסקה זוהמתן ונעשו כמו שהיה קודם החטא, וההכנה לזה היתה ביצי"מ, כידוע שמצרים הוא כור הברזל שמפריד את הרע מן הטוב. וזהו ג"כ מה שאמרו להמלאכים כלום למצרים ירדתם, היינו שהיה חסר אצלם גם הבירור שנעשה במצרים.

(סה"מ תשי"ד עמ' קעט)

¯

הנה במ"ת היה הגילוי רק מלמעלמ"ט, שהרי בהיותם במצרים היו בנ"י משוקעים כו', אלא שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, ולכן ניתנה להם העבודה דספה"ע בכדי לזכך את עצמם, וגם אז לא פסקה זוהמתן עד מ"ת, וגם מה שבמ"ת פסקה זוהמתן, היה זה בדרך מלמעלמ"ט, והגילוי היה רק בהנשמה ולא בהגוף, כמאמר רז"ל על כל דיבור ודבור פרחה נשמתן, נשמתן דייקא, וגם בהנשמה לא היה הגילוי בהתיישבות, דלכן פרחה נשמתן.

(סה"מ תשט"ו עמ' קכא)

¯

עולם על מילואו נברא, אלא שע"י חטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם, ובשעת מ"ת פסקה זוהמתן, ובחטא העגל חזרה זוהמתן.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 278)

 

"ולכן לעתיד כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ"

לעתיד שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אזי וכתתו חרבותם לאתים.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלה)

¯

רק בביאת המשיח יקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ועז"נ אלה תולדות פרץ, תולדות מלא, כיון שדוקא בביאת המשיח (שאז יבנה ביהמ"ק השלישי) יחזור העולם להיות במילואו כמו שהיה קודם החטא, ואז יהיה האדם בתכלית השלימות.

(סה"מ תשי"ז עמ' עז)

 

"כתיב ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו' "

החילוק בין גאולת מצרים והגאולה העתידה הוא – שגאולת מצרים היתה "בחפזון", ובאופן ד"ברח העם", לאחרי שאמרו תחילה "נלכה נא דרך שלשת ימים וגו' ", וטעם הדבר – "מפני שהרע שבנפשות ישראל היה עדיין בתקפו כו' "; משא"כ בגאולה העתידה נאמר "לא בחפזון תצאו", כיון שאין צורך להתפעל מאף אחד כו', ודוקא גאולה זו תהיה גאולה שלימה.

ובהתאם לכך, הנה גם "סעודת משיח", שהיא הכנה לביאת המשיח, צריכה להיות באופן שלא מתפעלים מאף אחד, ולכן יש לקיימה בהתפשטות ובהתגלות, ולומר בגלוי וללא בושה שהתוועדות זו היא "סעודת משיח".

ומה שחוששים שיהיו כאלו שילעגו לזה כו' – הרי על כך מובטח לנו: "כי בשמחה תצאו", היינו, שכאשר פועלים בתוקף ובשמחה, מבלי לחשוב ולהתפעל כו', אזי "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה", היינו, שגם "הרים וגבעות", שבדרך כלל מהווים מניעה מהליכה בדרך כו' – לא זו בלבד שלא ימנעו ויפריעו, אלא יתירה מזה, שהם עצמם יסייעו ללכת בדרך הפצת החסידות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 175)

¯

בגאולה העתידה "כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ" (ועד ש"וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", כמדובר לעיל בהמאמר) כתיב ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו' ", ואדרבה, המעלה היא שהגאולה תהיה בהתיישבות, כמ"ש "בשובה ונחת תושעון".

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 28)

¯

זריזות בהיציאה מן הגלות, והגאולה עצמה באופן ד"בשובה ונחת תושעון" (ישעיה ל, טו) – "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (שם נב, יב) וכו'.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 33)

¯

ויה"ר – והוא העיקר – שמסיימים את ההכנה לצאת מן הגלות אל הגאולה, באופן ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", מתוך "חפזון", "כימי צאתך מארץ מצרים".

ואף שבגאולה העתידה נאמר "לא בחפזון תצאו", אלא בשובה ונחת תושעון" – הרי הענינים הטובים ד"חפזון" יהיו גם בגאולה העתידה (ואדרבה ביתר שאת וביתר עז, ועד לדרגא שלמעלה מ"שאת" ו"עוז" לגמרי).

וראיה לדבר – שמזכירים יציאת מצרים גם לימות המשיח, מצד גודל העילוי שבעבודה באופן של אתכפיא אפילו לגבי העבודה דאתהפכא, והרי העבודה דאתכפיא קשורה עם ענין ה"חפזון", כמבואר בהמשך וככה הנ"ל ובכ"מ.

ועאכו"כ שההכנה לצאת מן הגלות אל הגאולה צ"ל באופן של "חפזון" בפועל ובגלוי, כפי שמובן ונראה גם לתינוקות (שצריכים להשתדל "שלא ישנו") ש"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", שעומדים מוכנים לצאת לדרך – מן הגלות אל הגאולה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 76, 75)

 

 

 

יום ו (ח אדר)

"אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה וכו' "

בכל פרטי המדריגות הנ"ל של עמידת הנשמה למעלה – הרי היא כולה רוחניות, ואין לה שייכות כלל לענינים חומריים או אפילו לענינים גשמיים. ובמכ"ש וק"ו מנפש השכלית שהיא בריחוק מגשמיות וחומריות, ועאכו"כ נפש האלקית, אפילו בעמידתה במדריגה תחתונה, ועאכו"כ בעמידתה במדריגות עליונות יותר, עד לעמידתה "קמי" מלכא קדישא".

ומזה מובן עד כמה גדולים עינויי ויסורי הנשמה – שמצד עצמה אינה שייכת כלל לענינים גשמיים וחומריים – מירידתה למטה להתלבש בגוף גשמי, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

ובפרטיות יותר – מלבד הצער של הנשמה בהירידה לעוה"ז מצד השייכות לענינים גשמיים כשלעצמם, ניתוסף בזה עוד יותר מצד מציאות הרע שבעוה"ז הגשמי והחומרי.

ומה גם שמציאות הרע הוא בתוקף, כמובא בתניא מ"ש בע"ח שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו.

ובזה ניתוסף עוד יותר – מצד מציאות היצה"ר, ש"אקדמיה טעניתא" וכו'.

ועד כדי כך גדלה הירידה בעוה"ז – שאפילו עניני קדושה, לימוד התורה וקיום המצוות, יכולים להעשות באופן שלא כדבעי, שעז"נ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", כיון שכל התומ"צ שעושה בעודו רשע מוסיפים כח בקליפות לפי שעה (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת). והיינו, שעם היותם עניני קדושה, תורה ומצוות, שיוצאים בהם י"ח לימוד התורה וקיום המצוות, ומברכים עליהם ברכת התורה וברכת המצוות, מ"מ, כיון שהמקיימם הוא רשע, שאי אפשר לו להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשה תשובה על העבר תחילה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים (כמבואר בתניא), לכן מוסיפים הם כח בקליפות לפי שעה. ומובן גודל הירידה שבזה – "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא כו', שאין לך עלבון גדול מזה אפילו עושה כן לפי שעה" (כמבואר בתניא).

וזהו הטעם שירידת הנשמה בגוף היא בדרך הכרח, כמאמר "על כרחך אתה חי" – דלכאורה, כיון שרצונה של הנשמה לקיים רצון הקב"ה, שזהו כל ענינה, הנה בידיעה שהכוונה העליונה היא בירידתה למטה, צריכה הירידה למטה להיות ברצון, ולא בדרך הכרח – אלא ההכרח הוא מצד גודל הצער והיסורים שבירידה למטה.

וכמבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות סדר ירידת הנשמה בגוף, שבלכתה מאוצר הנשמות מוליכים אותה דרך גן – עדן, ואח"כ מוליכים אותה דרך הגיהנם וכו', ועי"ז מתוודעת היא למהותו של עוה"ז הגשמי, ואז טוענת הנשמה: מדוע דוחפים אותה לעולם ירוד שכזה, "אַ ווילדע פליישיקע וועלט" (עולם גשמי פראי), להתלבש בגוף, "אַ זאַק פלייש און ביינער מיט זודיקע בלוט" (שק בשר ועצמות עם דם רותח) !... – ולכן הירידה למטה היא בדרך הכרח.

אמנם, למרות גודל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה – כדאי הדבר בשביל העליה שלאחרי הירידה, היינו, שדוקא ע"י הירידה למטה מתעלה הנשמה לדרגא נעלית יותר באין – ערוך מכמו שהיתה קודם ירידתה למטה.

ליתר ביאור:

הא גופא שהקב"ה – שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב – מכריח את הנשמה לירד למטה, למרות גודל הצער והיסורים שבזה, מהוה הוכחה אשר (א) העליה שבאה ע"י הירידה היא עליה גדולה כזו שבשבילה כדאי לסבול את הצער והיסורים שבירידה למטה, (ב) שאין דרך אחרת – קלה ונוחה יותר – לבוא לעליה גדולה זו מלבד ע"י ירידה גדולה זו.

וכיון שהירידה ל"בירא עמיקתא" היא ירידה שבאין – ערוך, למקום היותר תחתון שאין תחתון למטה ממנו,

- שהרי עבודת הבירורים (שבשביל זה ירדה הנשמה למטה) צריכה להיות במקום הכי תחתון, כידוע המשל מכלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, שמעמידים אותו תחת הקורה התחתונה של הבית, ועי"ז יוגבה הבית כולו, משא"כ אם יתחיל מאמצע אזי לא יוגבה החלק התחתון, וכידוע גם בענין "ושקל בפלס הרים", שזהו כמשל כף מאזנים שכל שהכף שבה שוקלים יורדת למטה יותר, תהיה הגבהת המשא שבכף השניה למעלה יותר -

מובן שגם העליה ל"איגרא רמה" (שבשבילה כדאית הירידה, ואין דרך אחרת לבוא אליה לולי הירידה) היא עליה שבאין – ערוך.

נקל להבין גודל צער הנשמה ועומקו – אם כאשר לאחרי כל היסורים שבירידתה למטה לא מתמלא תכלית המכוון, העליה הגדולה, הבאה ע"י קיום רצון הבורא בחיי היום – יום שאז נמצא שיסורי הירידה היו ללא תכלית, ואין לך יסורים גדולים יותר מאשר יסורים ללא תכלית.

והגע עצמך:

ידוע שכל היסורים שבעוה"ז אין להם ערך ליסורים שבגיהנם, ועד שאפילו יסורי איוב שבעים שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה א' בגיהנם. ואעפ"כ אמרו חז"ל "מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי", שכדאי כל יסורי גיהנם – אפילו במשך י"ב חודש – בשביל שיקבל העונג בגן עדן. והיינו, שהיסורים דגיהנם, להיותם בשביל תכלית – שעל ידם נעשה בירור וזיכוך וליבון כו' שתוכל הנשמה "לחזות בנועם הוי' " – הרי ידיעת התכלית כשלעצמה מקילה את היסורים.

ועפ"ז נמצא שכל יסורי גיהנם במשך י"ב חודש אין להם ערך לגבי יסורי הנשמה מירידתה למטה ללא עליה אפילו שעה אחת – להיותם יסורים ללא תכלית.

נקל איפוא לשער גודל יסורי הנשמה אם עוברים שעות, ימים, שבועות, חדשים ושנים שבהם לא מתמלאת כוונת הירידה למטה – שהרי "ימים יוצרו ולו אחד בהם", היינו, שלכל נשמה ניתן מספר קצוב של ימים כדי להמשיך ולגלות את ה"אחד", ובמילא, כל רגע שבו נמצאת הנשמה למטה ואינה פועלת פעולתה, מתייסרת הנשמה בצער הירידה למטה ללא תכלית, שאין לך צער ויסורים יותר מזה.

וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – כי:

כאשר יתבונן האדם – אפילו בהתבוננות קלה – עד כמה גדול ריחוק הערך של תאוותיו לגבי שכלו, אפילו השכל של נפש הבהמית, ועד כמה הוא ריחוק הערך של שכל נה"ב לגבי השכל של נפש הטבעית, וריחוק הערך דשכל נפש הטבעית לגבי השכל דנפש השכלית, וריחוק הערך דנפש השכלית לגבי נפש האלקית, שגדלה מעלתה ביותר, עד שאצלה אין תפיסת מקום אפילו לשכלו של האדם, ועאכו"כ שתאוותיו אין תופסים מקום כלל וכלל –

הרי ע"פ שכל – איך יצדק בעיניו ("ווי איז בּאַ אים רעכט") שבשביל מילוי תאוותיו, יגרום – בידים וברצון – צער ויסורים להנשמה, ועוד יסורים גדולים ביותר, שלאחרי כל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה [אשר, עם היות שאין זה באשמתו, ד"על כרחך אתה חי", הרי זה רק בתחלת הירידה למטה, אבל לאחרי כן רצונו בכך, שלכן ישנו אז ה"על כרחך" השני – "על כרחך אתה מת"], יהיה זה ללא תכלית !

וכיון שכן, הרי האפשרות לענין של חטא אינה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות", שאז נדמה כבהמה שאין לה שכל !

ולאידך גיסא – התבוננות זו מעוררת אותו לנצל כל רגע ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה למטה,

- וכמשנת"ל (בהמאמר) שאף שענין זה הוא בבחירה חפשית, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים", מ"מ, האותיות "ובחרת בחיים" הכתובים בתורה, הם עצמם הסיוע שמסייעים מלמעלה לבחור בטוב -

אזי מתמלאת הכוונה דירידת הנשמה בגוף – שע"י ירידה זו נעשית עליה גדולה ביותר,

ועד שבאים לתכלית העליה של הנשמה – שהיא ניזונית מן הגוף, היינו, שלאחרי שהנשמה מגלה את מעלת הגוף, אזי נעשה הגוף משפיע להנשמה.

(התוועדויות תשי"ד 195 – 191)

 

 

 

 

יום שב"ק (ט אדר)

פרק לב

"הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן"

רבינו הזקן אמר, מצות אהבת ישראל הוא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראה אותו, ומכל שכן לחבר עדת ישראל אשר במקום מגורו, שהוא בן או בת עדתו.

(היום יום ג' אד"ר)

¯

בהנבואה שראה הנביא את המנורה שהיתה במשכן ובית המקדש – כתיב "ראיתי והנה מנורת זהב כולה", דקאי על כנסת ישראל, היינו, שכל בני ישראל יחדיו הם "מנורת זהב כולה".

במנורה היו שבעה נרות. וכמו כן יש אצל בני ישראל דרכים שונות, כמבואר בפרטיות בחסידות: יש כאלה שהדרך שלהם היא בקו החסד, יש כאלה שהדרך שלהם היא בקו הגבורה וכו', ועד שמונים שבעה דרכים, שהם שבעת הנרות.

הצד השוה שבהם – שהם כולם נרות. כולם מאירים בבית המקדש, ולא מסתפקים בכך שמאירים בבית המקדש, אלא מבית המקדש מתפשטת האורה בכל העולם – שלכן היו בבית המקדש חלונות שקופים אטומים, דלא כבכל הבתים, שהחלונות נעשו כדי שהאור יכנס מבחוץ אל הבית, אלא להיפך, שמבית המקדש יצאה אורה לכל העולם, שזוהי הכוונה דבית המקדש.

מי פעל את האורה – הנרות, שהם נשמות ישראל.

אע"פ שישנם סוגים שונים בבני ישראל, וכל יהודי צריך לעבוד את ה' עם הכשרונות שלו, שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", הוא והכשרונות שיש לו, נבראו כדי לעבוד את ה' עם כשרונות אלו, אבל הצד השוה שבהם, שהם כולם נרות, הם מאירים.

החילוק אינו אלא בהגישה לעבודה. אצל אלו העבודה היא בקו החסד, מתאים לכשרונות וחושים שלהם, ואצל אלו העבודה היא בקו הגבורה, בעניני חומרות ובלבוש של דינים, מתאים לחושים שלהם. אבל אין זה אלא שהדרך אצלם היא בקו הגבורות, ואילו מטרת העבודה היא שוה – להאיר.

הגם שהתכלית היא בכל מקום בשוה, מ"מ, יש חילוק גדול אם הדרך היא בקו הגבורות, או שהדרך היא לכתחילה בקו החסדים, שאז לא צריכים לחטט ("גריבלען זיך") אלא רואים מיד את התכלית שבדבר, כיון שגם בגילוי הרי זו הדרך של "ואהבת לרעך כמוך".

וזהו היתה דרכו של אהרן שהדליק את המנורה. אהרן היה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אפילו "בריות", היינו, כאלו שאין בהם שום מעלה, מעלתם היחידה היא שהקב"ה ברא אותם (כפירוש אדמו"ר הזקן נ"ע), גם בהם המשיך אהרן אהבה.

ענין זה היה לא רק המטרה שלו, אלא גם הדרך אל המטרה. והיינו, שגם בגילוי היתה הדרך להיות אוהב את הבריות, ועי"ז – "מקרבן לתורה", לעשות מהם יהודים תורניים ("תורה – אידן").

וזו היתה גם דרכם של רועי ישראל, הרביים הנשיאים, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא ועד בכלל, שעבודתם היתה להדליק את הנרות.

אצל כאו"א מישראל ישנו "נר הוי' נשמת אדם", אלא שישנם כאלו שממתינים עד שידליקו זאת אצלם. וזוהי עבודת נשיאי ישראל – להדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" שישנו בכאו"א מישראל, ויש בזה שבעה סוגים.

האופן שהיה אצל נשיאי חב"ד בכלל ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, הוא – שהאהבה היתה בגילוי; לא רק המטרה היתה אור, אלא גם הדרך אל המטרה היתה באופן של אור. בדרכי קירוב ובדרכי נועם הדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" בכל הסוגים שבבני ישראל.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 41 – 40)

 

"בשגם שכולן מתאימות"

בצאתכם עתה לשליחות לקירוב בני ישראל, אין לחשוש מכך שצריכים להתעסק עם יהודים כאלו שחסר אצלם עדיין בענינים מסויימים – כיון שצריכים לזכור שכאשר מדובר אודות הגאולה השלימה, נוגע כל יהודי, כל פרט.

כאשר מדובר אודות בני ישראל, שהם בני אברהם יצחק ויעקב – צריכים לדעת שכל הענינים החסרים אינם נוגעים אלא בחיצוניות, אבל לא בעצם הנשמה. ובפרט ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בתניא "שכולן מתאימות ואב א' לכולנה".

וכפי שמצינו לגבי ענין המנין – בפירש"י בשם המדרש – ש"הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם", היינו, שהקב"ה מעיד על כאו"א מישראל באמצעות התחלת שם הוי', ולכן יכול כאו"א מישראל להכנס במנין בני ישראל.

ענין המנין הו"ע עיקרי לגבי כל דבר שבקדושה – שבכל דבר שבקדושה יש צורך בעשרה מישראל (ולכמה דעות יש חילוקים בנוסח הברכה בין עשרה, מאה או אלף, ועד ריבוא מישראל), וענין זה הוא מצד עצם הנפש, שמצד זה הרי גם משה רבינו אינו יותר מאחד, וגם פחות שבפחותים מישראל אינו פחות מאחד.

ולכן, אין לחסוך ("זשאַלעווען") בהזמן ובהיגיעה עם יהודי שיש מקום לשאלות עליו כו', שכן, כאשר מדובר על הגאולה האמיתית והשלימה, אסור לוותר גם על יהודי אחד, אלא על כאו"א לעשות מה שביכלתו כדי לסייע לו, ולגלות את מה שיש בו בפנימיותו, ובשלימות ("גאַנצערהייט").

ומזה מובן ג"כ גודל הזכות בעבודה זו – דכשם שבשביל מתן – תורה היה צורך במנין מלא של כל בני ישראל שבאותו הדור, ודוקא עי"ז זכו למתן – תורה, כן הוא ג"כ בדור הגאולה, שכדי לזכות להגאולה יש צורך במנין מלא של בני ישראל שהם ראויים וזכאים לגאולה, וע"י מנין מלא זה זוכים לגאולה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 216, 215)

 

"ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד"

הרי "כל ישראל אחים ממש" הם, כמבואר בתניא, "ואב אחד לכולנה", ועאכו"כ שמאוחדים כולנו יחד ע"י הלימוד וההנהגה של תורת והנהגת משה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 356)

 

"להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה וכו' "

כתיב: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". הנה כל נשמה בירידתה למטה, יש לה מלאכות כלליות ופרטיות. וזהו 'יצא אדם לפעלו', דיציאת הנשמה מעמידתה בשמי רום באוצר הנשמות, וירידתה מדרגא לדרגא עד בואה להתלבש בגוף ונפש הטבעית והבהמית, הוא בשביל 'אדם לפעלו': במלאכות הכלליות – להגביר הצורה על החומר; להאיר את העולם באור תורה ונר מצוה. 'ולעבודתו' – שהיא מלאכה הפרטית, דכל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ובמדות כפי טבעה וענינה ... 'עדי ערב' – בעוד יש זמן לעשות, כמ"ש "היום לעשותם". ובעומק הענין ביאור הכתוב... דקאי על כללות ענין העליה שנעשה ע"י ירידת הנשמה למטה ד'יצא אדם', דבעלות הנשמה מהיותה למטה מלובשת בגוף, 'לפעלו' היא עוסקת בעולם – הבא באופן התעסקותה בעולם – הזה, ואם היה קובע עתים לתורה, גם שם מכניסים אותו באהלי תורה, 'ולעבודתו' – אם עסק בעבודתו כראוי אז הנה עליתו – 'עדי ערב': שעולה בעילוי אחר עילוי עד הנועם והעריבות דעצמות א"ס ב"ה.

(היום יום א אד"ר)

 

"וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"

ועי"ז זוכה כאו"א למ"ש בסיום הש"ס – גמרא עם משניות – "ה' עוז לעמו יתן ("אין עוז אלא תורה", ועי"ז) ה' יברך את עמו בשלום", כיון ש"שלום" הוא "כלי מחזיק ברכה לישראל", כמ"ש לפנ"ז "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", היינו, שאפילו הקב"ה שיודע בודאי מה שנעשה בכל העולם כולו, לא מצא – כביכול – "כלי מחזיק ברכה לישראל", כי אם דבר אחד ויחידי – "שלום", שעל ידו נמשכת ברכתו של הקב"ה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים – שבאמת הרי הם כולא חד.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 150)

 

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים