מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

לימוד תניא יומי - פרשת וירא

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת וירא תמונה 1

יום א (ט חשון)

"והם שם בבחי' גלות שהקליפות שולטים עליהם ומעלימי' חכמת התורה מעליונים ותחתונים וז"ש בר"מ שהקושי' היא מסטרא דרע"

בחוץ לארץ ההנהגה היא ע"י עולם העשיה, ולכן רוב הלימוד בתלמוד בבלי הוא בדרך קושיא ותירוץ, שע"י היגיעה לתרץ הקושיות והסתירות פועלים את הבירור.

כמסופר אודות האריז"ל ש"כשהיה ... קורא הלכה ... היה מקשה בכח עד שהיה נלאה מאד, ומזיע זיעה גדולה כי עסק ההלכה כדי לשבר הקליפה שהם סוד קושיא ... זה צריך טורח מאוד ... לכן ראוי להמית עצמו ולשבר כחו ולהתישו ... מורב גודל חריפותו היה מעיין ו' דרכים בהלכה כו'".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 189 – 188)

 

 

 

יום ב (י חשון)

"וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר"

לכל – אחד – ואחד מישראל ישנו חיוב של "לך" בלימוד התורה – "לאפשא [= להרבות] לה", לחדש בתורה.

אפילו אם יהודי למד כבר הרבה תורה, תמיד שייך להוסיף בזה, עד באופן של חדוש – שכן התורה הנה בלי גבול, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". ויתירה מזה: בהיותה חכמתו של הקדוש – ברוך – הוא, הרי כל ענין בתורה בעצמו נותן את הכח "להוליד" עוד ענינים חדשים, עד אין – סוף.

בהליכה וחידוש זה גופא יתכנו כמה אפנים:הליכה וחידוש שבערך, ובזה גופא – כמה דרגות.

הלימוד מ"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" הוא – שתהיה לא סתם הליכה וחידוש, אלא הליכה אמיתית, שהיא דוקא שלא בערך, שיוצא לגמרי ממצבו ורגילותו הקודמים, אפילו רגילות דקדושה, כולל החידושים שחידש קודם, וכן- ממהלך המחשבה שחשב קודם וכיוצא – בזה, עד שמגיע "אל הארץ אשר אראך", הוא מגלה "אותך בעצמך", במהותך ועצמותך" – את כל היכולת שלו, גם של כוחותיו הנעלמים, ועל – דרך – זה בכוחות עצמם – לא רק גילוי ז' המידות והמוחין השיכים למידות, אלא גם מוחין בעצם, שדוקא בזה מתבטא החידוש ד"לך לך גו' אראך":

עבודת האדם על דרך הרגיל היא על ידי ניצול כוחותיו הגלויים. בכך אין שום חידוש – שהרי אלו הם הכוחות שיש לו והוא יודע על קיומם, ובמילא מוכן ופשוט שעליו לנצל אותם במילואם. על – דרך – זה הכחות הנעלמים, אך בהעלם השייך וקרוב אל הגילוי – אין זה כל כך חידוש; החידוש האמיתי הוא – כאשר הוא מגלה בתוכו ("אותך בעצמך") כוחות נעלמים, שאף אחד (כולל – הוא עצמו) לא ידע ולא שיער שיש לו כאלו כוחות, ועד שמתפלאים מאין הגיעו אליו ענינים אלו – וכאשר הוא מנצל כוחות אלו לחדש בתורה, זהו ה"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" האמיתי.

(דבר מלכות לך לך אות יד)

¯

ישנם "בני תורה" שגישתם ללימוד התורה היא מתוך הנחה שמוכרחים הם לחדש חידושים, להראות לכל ולהתפאר בגודל חכמתם, מתוך הרגשה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",

- כמו אותו יהודי, "אַ עולם'שער", שהיה נוהג לומר שישאלוהו שלש קושיות ויתרץ את שלשתם בתירוץ אחד. או כמו אותו יהודי אַ עולם'שער, שלאחרי שעלתה במוחו המצאה חדשה שעל ידה תירץ רמב"ם מוקשה, סיפר, שהרמב"ם עצמו בא אליו בחלום ונתן לו "יישר כח"!... (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר( את הרמב"ם הרי לא ראה מעולם, אלא, כנראה שראה את התמונה המצויירת, וצורה זו נצטיירה בחלומו...-

ועד כדי כך שמידי יום ביומו מוכרחים הם לחדש איזה חידוש – "להפריך" תוספות או "לתרץ" רמב"ם – ואם עובר יום מבלי שיצליחו לחדש איזה חידוש, אין יום זה נחשב אצלם  ל"יום" ("עס איז ביי זיי קיין טאָג ניט").

- יהודי אחד, "אַ עולם'שער", שהרבי נהנה להתבדח עמו ("אַ שטיף טאָן מיט אים"), נכנס פעם אל הרבי (נזדמן לי להיות נוכח בשעת מעשה), וכשהרבי שאל אותו: האם כבר חידשתם משהו היום ? – השיב אותו יהודי לרבי: כן, בקומי משנתי, כשעדיין הייתי במצב שאסור אז להרהר בדברי תורה, הרי תלמיד חכם אנוס הוא (כיון שתמיד נופלים במחשבתו עניני תורה), ואונס רחמנא פטריה – נפל אז ברעיוני חידוש לתווך סתירה בדברי תוספות... -

ועל זה צריך להיות הענין ד"שערי אורה" אצל יושבי אוהל – שיאיר אצלם אור האמת ("ביי זיי זאָל ווערן ליכטיג אין קאָפּ") לידע ולהכיר שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה ובמילא, צריכה להיות הגישה ללימוד התורה בשביל להבין ולהשיג בשכלו חכמתו ית' !

לימוד התורה אינו בשביל להראות "כחו ועוצם ידו" שביכלתו לעשות "קונץ" ולהמציא "חידוש",

- הנהגה כזו מתאימה ל"קרקס" שבו עושים כל מיני "להטוטים" ("קונצן"), כמו, הליכה עם הראש למטה והרגליים למעלה... שכן, אף שיודע שהסדר הוא לילך עם הרגלים למטה והראש למעלה, ומי שהולך עם הראש למטה והרגליים למעלה הוא "בעל מום" (אַ קאַליקער")... מ"מ מוכן הוא לילך עם הראש למטה והרגלים למעלה, אף שישאר "קאַליקער", כדי שיתנו לו כסף עבור עשיית "קונץ" (שהרי בשביל הליכה ע"ד הרגיל, לא יתנו לו כסף) –

 שהרי התורה (אינה "קרקס" ח"ו, אלא) היא חכמתו של הקב"ה, ולימודה הוא כדי לידע ולהבין חכמתו ית'.

וכאשר הגישה ללימוד התורה היא מתוך הכרת האמת שהתורה היא חכמתו ית', אזי לא נוגע אמירת חידושים דוקא, ולא משנה ("עס מאַכט ניט אויס") אם עובר יום שלא "חידש בתורה.

אמנם, ישנו מי שטוען שלא מפריעה לו העובדה שהוא לא חידש בתורה, אלא, נוגע ואיכפת לו שאינו מבין את דברי הרמב"ם (וכיו"ב) !

והמענה לזה – שעליו לדעת שגדולים וטובים ממנו נשארו ב"צריך – עיון'ס", כל זמן שלא הגיע הזמן שיתגלה ענין זה בתורה, שכן, "הכל עשה יפה בעתו", כל ענין בתורה יש לו זמן שבו צריך להתגלות, ועד שמגיע הזמן שיתגלה ענין זה, אין אפשרות להבין ולהשיג אותו.

ויש לבאר זה ע"פ המוזכר לעיל (ס"ב) שיש בתורה ענין של התחדשות – דיש לומר, שענין זה מתבטא גם בכך שמזמן לזמן מתגלים ענינים חדשים בתורה, ענינים שכבר נאמרו למשה מסיני, ומתגלים מזמן לזמן, כל ענין בזמנו הוא.

ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון חז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני", "תלמיד ותיק" דייקא – דלכאורה, כיון שענין זה נאמר למשה מסיני, למה לא יוכל להתגלות ע"י תלמיד סתם – כיון שהתגלות ענינים חדשים בתורה היא באופן שכל ענין מתגלה בזמנו הוא, ולכן התגלותו היא ע"י תלמיד ותיק דוקא.

(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 76 – 75)  

¯

"כפי בחי' שרש נשמתו"

ויתירה מזה ש"עובד את ה' ... אפילו בשעה שהוא ישן ... נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא" (כמ"ש הרמב"ם), כך, שהשינה היא לא שינה של חול, אלא שינה של שבת ("אַ שבת'דיקער שלאָף"), ובלשון המדרש שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת חיים,

ובכח החיים ששואבת בשמחת בית השואבה על כל השנה כולה, ועד"ז בכל לילה על היום שלאחריו – ניתוסף חידוש בעבודת ה', "חדשים לבקרים", שאינו מסתפק במה שהשיג אתמול, אלא הולך וממשיך הלאה, "מעלין בקודש", ומתקדם עוד מעלה ומדריגה קרוב יותר אל האמת ("נאָך אַ טרעפּל צוגעקומען נענטער צום אמת"), וכך במשך כל היום, בהיותו ער, הולך ומתעלה בעילוי אחר עילוי בפרד"ס התורה, כפי שרש נשמתו (כמבואר בתניא) אשר רק באופן כזה ביכלתו של יהודי לעבור "דורכגיין" את עולמו ולקיים רצון הבורא ואז מתבטל כללות הענין ד"אני ישנה בגלותא" אצל כללות בני ישראל – ע"י הקדמת הגאולה הפרטית בד' אמות שלו, שנעשה יהודי שלם שעובד את ה' תמיד, בין ער בין ישן, ועד שעבודתו היא למעלה מן הדעת, כמבואר באגה"ק ש"לכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 74)

 

 

יום ג (יא חשון)

"אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות כמ"ש האר"י ז"ל"

כאו"א מישראל צריך לעמוד בתוקף ("מטות") בנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה, ולא עוד, אלא שצריך להוסיף בעבודתו בעילוי אחר עילוי ("מסעי") ובלשון חז"ל "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות".

ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז נכנסים לארץ ישראל – ארץ עשר אומות, ו"כל יושביה עליה", "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", כולל גם "הקיצו ורננו שוכני עפר", כל בני ישראל שהיו במשך כל הדורות, החל ממתן תורה, שאז נכחו הנשמות דכל בני ישראל עד סוף כל הדורות,

וגם אז יומשך הענין ד"מסעי" – כמבואר באגה"ק שלאחרי שיקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" תהיה כל העבודה כולה באופן של עליות בקדושה גופא, הן העבודה דקו הימין והן העבודה דקו השמאל, ואדרבה – מצד קו השמאל, מדת הגבורה, תהיה העליה בקדושה מתוך התגברות הכי גדולה ע"ד הענין דגבורות גשמים (בברכת "אתה גבור") כמבואר בדרושי ר"ה בענין גבורות דיצחק, שממנו נמשך עיקר הברכות (למעלה גם מברכת יעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה).

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 81 – 80)

¯

ענין הנדר – עם היותו באופן שפורש מן הדבר המותר ואוסרו על עצמו כדי שלא יורידנו למטה כו', מ"מ, אין זה ע"י הדגשת הענין הבלתי רצוי שבדבר הגשמי, היינו, להתבונן בשפלותו של הדבר הגשמי שיכול להוריד אותו למטה ח"ו, ולכן פורש ממנו, אלא אדרבה – עי"ז שמגלה את הפנימיות, השורש ומקור, של הדבר הגשמי, "לראות בשרשו איך ששרשו גבוה מאד נעלה ועי"ז פורש ממנו... כעולה וכקורבן שהן קודש, ודבר הנדור ומופרש בשרשו הגבוה למעלה כו'".

וי"ל שזהו ע"ד הדגשת שיטת החסידות – שגם העבודה ד"סור מרע" (באופן של פרישה כו') אינה ע"י התעסקות והתבוננות בשפלותו של הרע כ', אלא ע"י ההוספה ב"עשה טוב", ש"העשה טוב יהיה קודם לסור מרע, כי מעט אור (ועאכו"כ הרבה אור) דוחה הרבה מן החושך .... אזי ממילא יפול הרע כו'".

[שהרי עיקר ושלימות העבודה ("כמצות רצונך") היא בקו ד"עשה טוב", כי לעתיד לבוא "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב) ואז תהיה כל העבודה באופן של עליה בקודש בעילוי אחר עילוי עד א"ס (ראה אגה"ק סו"ס כן)].

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 89)

 

"והכל ע"י פנימיות התורה לקיים המצות בכוונות עליונות שמכונות לאורות עליונים כו'"

ענין ההבנה וההשגה צריך להביא לידי כך שיהיה ביכולת לכוין ביחודים העליונים, ולא רק יחודא תתאה, אלא אפילו יחודא עילאה, וענין זה תובעים אצל כל אחד ואחד, לא רק נשמה דאצילות, ולא רק נשמה דבריאה ויצירה, אלא גם נשמות דעשיה, וכמ"ש בההקדמה דאמרי בינה, שאלו שאינם משתדלים בזה (לכוון בהיחודים, ולהביא זה בעבודה בפועל) הם בגדר פושעי ישראל בנשמתם רח"ל.

(סה"מ תשט"ו עמ' צה)

 

"ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל"

ויש להקדים תחילה ביאור הענין ד"מצות בטלות לעתיד לבוא" – דלכאורה, הרי זה בסתירה לנצחיות התורה, ש"דבר ברור  ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים . . שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם"?

לכאורה אפשר לומר שהענין ד"מצות בטלות לעתיד לבוא" אינו בסתירה לנצחיות התורה, כיון שהגדר דנצחיות התורה ("שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם") הוא מלכתחילה בנוגע לכל משך הזמן ד"היום לעשותם", ולא בנוגע לזמן ד"למחר (לעולם הבא) לקבל שכרם", לאחרי שנתקיים הציווי דכל דברי התורה בתכלית השלימות, שאז מצוות בטלות.

אבל, ביאור זה אינו מספיק, כי:

הטעם להנצחיות שבמצוות התורה ("המצוות שניתנו לו למשה מסיני") שלא יהיו מוחלפות, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", הוא, להיותן רצונו של הקדוש – ברוך – הוא, היינו, שהרצון דמצוות אינו בשביל מטרה ותכלית אחרת, לברר ולזכך את האדם והעולם שיהיו בשלימות [שאז יש מקום לומר שכשהאדם והעולם מתעלים לדרגא נעלית יותר יצטרכו מצוות אחרות, או שלא יצטרכו למצוות כלל], אלא רצון מצד עצמו, שלכן, אין בו שינוי, גרעון או הוספה.

[וזהו החילוק שבין מצוות התורה להציווים שעל – ידי – הנביאים – שהציווים שעל – ידי – הנביאים הם לצורך תועלת אחרת, לא מבעי [= אין צריך לומר] בציווי "בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו", אלא גם בציווי בעניני התורה, שהמכוון והתכלית (אינו בציווי זה עצמו, אלא) "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה", ולכן ציווים אלו אינם אלא לפי שעה, מה – שאין – כן מצוות התורה הם נצחיים, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", להיותם רצונו של הקדוש – ברוך – הוא].

ומזה מובן שאין לומר שהנצחיות דמצוות התורה היא רק במשך הזמן ד"היום לעשותם", כשיש צורך בעבודתם של ישראל בברור העולם, ולאחרי זה ("למחר לקבל שכרם") מתבטלת מציאות המצוות – כיון שרצונו הנזכר לעיל של הקדוש – ברוך – הוא הוא – ענין נצחי שאינו תלוי ואינו משתנה בהתאם לשינויים במצב האדם והעולם.

ועל פי זה: כיון ש"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", איך יתכן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" ?

ויובן בהקדם הדיוק בהסוגיא ד"מצוות בטלות לעתיד לבוא" – "בגד שאבד בו כלאים . . עושה ממנו תכריכין למת, אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא, אמר – ליה אביי ואי תימא רב דימי, והא אמר – רבי מני אמר – רבי ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, אמר – ליה לאו אתמר עלה [= האם לא נאמר על כך] אמר – רבי יוחנן אפילו לקוברו, ורבי יוחנן לטעמה דאמר – רבי יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" – דלכאורה תמוה:

טעמו של רבי יוחנן "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", מהני [= מועיל] שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים, אבל לא מהני לזמן שלאחרי התחיה, כשיעמוד במלבושיו שנקבר בהן, שאז יחול עליו איסור כלאים, וכיון שכן, אין הזמן דטעמו של רבי יוחנן ד"במתים", שייך להזמן שבו צריך טעמו של רב יוסף שמצוות בטלות לעתיד לבוא.

ועוד ועיקר:

בסוגיא דתחיית המתים בסנהדרין "אמר רבי יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה, אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה", שמזה מוכח שסבירא לה לרבי יוחנן שאין מצוות בטלות לעתיד לבוא (שיקיימו מצות תרומה לאחרי תחיית המתים). ואם – כן איך אמר רבי יוחנן אפילו לקוברו, הרי כשיעמוד במלבושיו יהיה לבוש בכלאים ?

ויש לומר ש"רבי יוחנן לטעמיה . . כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" הוא (גם) ביאור והסבר לדברי רב יוסף ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא":

הפירוש ד"מצוות בטלות לעתיד לבוא" אינו אלא בנוגע להציווי להאדם ("מצוות" דייקא, שגדרם הוא ציווי לאדם), ש"כיון שמת אדם (לאחרי גמר עבודתו בקיום המצוות) נעשה (האדם) חפשי מן המצוות", היינו, שגם בעולם התחיה (לאחרי גמר מעשינו ועבודתנו בקיום המצוות במשך הזמן ד"היום לעשותם") אין עליו ציווי דקיום המצוות, אבל מציאות המצוות כשלעצמה היא בקיום נצחי, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", לא בתור ציווי לאדם, אלא בתור רצונו של הקדוש – ברוך – הוא.

וההסברה בזה:

הגדר ד"מצוות", ציווי להאדם – שייך רק כשהאדם הוא מציאות בפני – עצמו, שאז נופל עליו גדר של ציווי הקדוש – ברוך – הוא להתנהג על – פי רצונו של הקדוש – ברוך – הוא. אבל לאחרי שנשלמת עבודתו של האדם בקיום המצוות, שכל מציאותו (כל הפרטים שבו) חדורה ברצונו של הקדוש – ברוך – הוא, ונעשה במעמד ומצב של צותא (מצוה מלשון צותא) וחיבור עם הקדוש – ברוך – הוא, עד שנעשים מציאות אחת, "ישראל (על ידי אורייתא) וקודשא – בריך – הוא כולא חד", כפי שיהיה בפועל ובגלוי לעתיד לבוא – לא שייך הגדר דציווי לאדם (כיון שאינו מציאות בפני – עצמו), כי אם, שהוא מציאות רצונו של הקדוש – ברוך – הוא, שבודאי מתקיים בפועל (בדרך ממילא) על ידי המציאות דהמצוות.

ועל – פי – זה מתורצת הסתירה שבדברי רבי יוחנן, שסבירא – ליה שמותר לקוברו בכלאים, כיון שמצוות בטלות לעתיד לבוא, אף שיליף תחיית – המתים מנתינת תרומה לאהרן לאחרי שעתיד לחיות – כי, המציאות דנתינת תרומה תהיה גם לאחרי תחיית – המתים, אבל לא בגדר של ציווי לאדם שנעשה חפשי מן המצוות (חפשי למעליותא, שאינו זקוק לציווי, כיון שאינו מציאות בפני – עצמו, אלא מציאות אחת עם הקדוש – ברוך – הוא), ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהיה עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחיה), אם כי לא בתורת צווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקדוש – ברוך – הוא לשלול (שמתגלה ומתבטא על ידי האיסור ד)כלאים.

ולתוספת ביאור – הרי – זה מודגש בדיוק הלשון דב' המאמרים שלכאורה סותרים זה לזה – "מצוות בטלות לעתיד לבוא", ו"הלכות של תורה . . אינן בטלין לעולם":

החילוק שבין מצוות לתורה, הוא, שמצוות גדרם הוא ציווי לאדם איך להתנהג העולם, היינו, שישנה מציאות האדם והעולם, והמצוות הם ציווי איך יהיו האדם והעולם [ונמצא, שאף שהמצוות אינם בשביל תועלת האדם והעולם (להיותם רצונו של הקדוש – ברוך – הוא), מכל – מקום, מתייחסים הם להאדם והעולם, שהרצון הוא בנוגע להאדם והעולם]. מה – שאין – כן תורה היא "חמודה גנוזה . . קודם שנברא העולם", ו"הלכות של תורה" אינם להורות להאדם והעולם (שהרי דרגא זו היא "קודם שנברא העולם"), אלא רצונו יתברך כפי שהוא בעצמותו ממש, "אנא נפשי כתבית יהבית [= אני את עצמי כתבתי ונתתי]", שאינו מתייחס לענין אחר שחוץ ממנו.

בסגנון אחר: בהדרגא דמצוות – המצוות הם בשביל העולם, היינו, שהעולם יתנהג כפי רצונו. אבל בהדרגא דתורה – הרי – היא קדמה לעולם, ובריאת העולם היא "בשביל התורה", כדי שרצון זה (שאינו מתייחס לעולם) יהיה גם בפועל.

ועל – פי – זה מובן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", ו"הלכות של תורה . . אינן בטלין לעולם" – כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, מה – שאין – כן הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלין לעולם.

ויש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה") כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.

(דבר מלכות סוף ח"ה מאמר הלכות של תורה שבעל פה)

 

"אבל לימות המשיח קודם תחה"מ אין בטלים"

ידוע ששלימות הענין דקיום המצוות יהיה בימות המשיח, כמ"ש "ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך", משא"כ קיום המצוות בזמן הזה אינו אלא באופן ד"הציבי לך ציונים", "סימנים" ו"הכנות" להמצוות שיקיימו "כמצות רצונך" בימות המשיח, אשר, שלימות זו לא היתה אפילו בזמן בית שני ובית ראשון, כמבואר בארוכה בתחלת המשך וככה לאדמו"ר מהר"ש פרטי החילוקים שבין קיום המצוות בזמן הבית, בזמן הגלות ובימות המשיח.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 249)

 

"שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה"

אמנם העבודה דהעסק בתורה גופא יכולה להיות בב' אופנים. הא', שלהיותו קשור עם הגוף ונה"ב, אפשר שלימוד התורה יהי' באופן דלא זכה. והב', שלימוד התורה הוא באופן שמלכתחילה לא תהיה המציאות דלא זכה. ובדרך כלל הרי זה החילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה. דהנה, בנגלה דתורה הרי כללות הלימוד הוא אודות ענינים גשמיים וחומריים, ובזה גופא הלימוד הוא אודות ראובן שטוען כך וכך ושמעון כך וכך, שאחד מהם בודאי טוען טענת שקר, ואעפ"כ הנה גם בענין זה מתלבשת התורה ומבררת את פסק הדין. וכיון שהלימוד הוא אודות עניני גשמיות וחומריות וטענות שקר, הרי אם יהיה הלימוד ללא ההקדמה וההכנה והזהירות הראויה לזה, אזי יכול להיות ח"ו מצב דלא זכה, שאז נעשית לו (לו דייקא, שהרי בנוגע לתורה עצמה לא נעשה היזק כלל, אלא שנעשית לו) סם דהיפך החיים. משא"כ בפנימיות התורה, הרי לכל לראש העסק אינו בענינים גשמיים וחומריים, אלא בענינים רוחניים, כמו ידיעת סדר ההשתלשלות, או עניני אהבה ויראה, או כיצד יבוא לאהבתו וליראתו. ועוד חילוק עיקרי בזה, שבנגלה דתורה העיקר הוא להבין את הענין בשכלו, ולהתייגע בשכלו עד שיבוא לחדש בתורה כפי שורש נשמתו. וכיון שבלימוד זה נותנים מקום למציאותו, ולא עוד אלא שאומרים לו שהוא מחוייב לייגע את שכלו עד כמה שידו מגעת, ועד שמחוייב לחדש בתורה כל מה שיכול לחדש לפי שרש נשמתו, אזי אפשר שמזה יבוא (ע"י כמה סיבות) להיות יש ומציאות בעיני עצמו, והיינו, שלא זו בלבד שלימוד התורה לא יפעל בו הענין דנפשי כעפר לכל תהיה (שעי"ז – פתח לבי בתורתך), אלא אדרבה, שיפעל בו ישות וגאוה ח"ו. משא"כ בנסתר דתורה, פנימיות התורה, הרי הענין העיקרי הוא דברי הרב, וכדיוק לשון רז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא כו', שמשמעותו שמוסרים לו דבר מוכן, אלא שדורשים ממנו שגם יבין וישיג הענין, אבל עיקר העבודה אינו הבנת דוקא, ועאכו"כ שאין עיקר העבודה שמוכרח לחדש בזה, אינו צריך אלא להסיר את ההעלמות וההסתרים שהו"ע הקושיא ורמינהו כו', וגם בלאה"כ הרי זה לימוד השלם, והיינו שבפנימיות התורה העיקר הוא (לא החידוש ואפילו לא ההבנה של האדם אלא) לתפוס הענינים כמו שהם, ולהמשיך אותם בענין של בכן, בנוגע אל הפועל, במחשבה דיבור ומעשה. וכידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעיקר ענין החסידות הוא לשנות מדותיו הטבעיים, ועיקר ענין חב"ד הוא כדי שהמדות יהיו כדבעי למהוי. וזהו שאמרו רז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, דכאשר יודע המעמד ומצב שנמצא בו, ומצד זה נעשית אצלו דאגה תמידית כיצד הגיע לענינים כאלה, הנה אז דוקא יכולים למסור לו רזי תורה. וכיון שבלימוד פנימיות התורה קטנה יותר התפיסת מקום של האדם, ובודאי שאין דורשים ממנו התפשטות מציאותו, הרי רחוק ביותר שלימוד זה יפעל בו ישות וגאוה. ובפרט שבלימוד זה כל עסקו הוא בענינים רוחניים, ענינם שצריכים להביא לידי אהבה ויראה כו'. וזהו גם שפנימיות התורה נקראת בשם אילנא דחיי, כיון שאינה מתלבשת בענינים דטוב ורע, ולכן בלימוד פנימיות התורה אין לחשוש מכל הענינים שאותם צריכים לשלול ולמנוע בלימוד נגלה דתורה.

(סה"מ תשי"ב עמ' קעז – קעח)

¯

מצד נגלה דתורה בפ"ע, בחינת פשט רמז דרוש, ר"ת פרד, לשון פירוד, יכול האדם להשאר נפרד כו' (וכמבואר בזהר), וע"ד מארז"ל אוי לו לפלוני שלמד תורה כו', ראו כמה מקולקלים מעשיו וכו' (כיון שהלימוד הוא ללא יראת שמים), ועד שאמרו לא זכה נעשית לו (התורה) היפך דסם חיים, שזהו ע"ד מתנה שיש לה הפסק – אמנם כשישנו גם לימוד חלק הסוד שבתורה, פנימיות התורה, שבה לא שייך העלמות והסתרים דהרוח שטות, להיותה בחינת אילנא דחיי, למעלה מענין הבירורים, אזי נעשה גם הלימוד דפשט רמז דרוש באופן של חיבור ודביקות כו', והיינו, שגם המתנה, נגלה דתורה, היא באופן שאין לה הפסק, כיון שזוהי מתנה למי שראוי ליורשו, מצד שייכותו לפנימיות התורה, שהיא באופן של ירושה שאין לה הפסק.

(סה"מ תשי"ד עמ' פט, צ)

¯

זה שלימוד התורה דהאדם הוא כלי לטל תורה הוא בעיקר בהלימוד דפנימיות התורה, דכיון שפנימיות התורה (גם כמו שנמשכה למטה) היא אילנא דחיי שלמעלה מענין הבירורים, לכן היא כמו כלי לעצם התורה שלמעלה משייכות להשתלשלות (ג"ר דעתיק שאינם מתלבשים באריך), טל תורה.

(סה"מ תשי"ד עמ' קמו)

¯

פנימיות התורה, תורת החסידות, אילנא דחיי, דלית תמן לא קושיא וכו' (כל הענינים שהם מסטרא דלעו"ז), שלכן נקראת אילנא דחיי, ששם לא שייך הענין דאילנא דטוב ורע, אפילו לא באופן של ביאור כו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' רכו)

¯

האור דלעתיד לבוא ש"גנזו בתורה" – הוא בפנימיות התורה, "אילנא דחיי", שלמעלה מנגלה דתורה כו'. ועד"ז בנוגע ל"גנזו לצדיקים" – שאמיתת ענין הצדיק (יסו"ע שלמעלה ממלכות) הוא ע"י פנימיות התורה דוקא, ועי"ז נעשים למעלה מהגבלות הזמן. כלומר, ע"י פנימיות התורה ("גנזו בתורה") נעשה הענין דצדיקים, ועי"ז מגיעים לגילוי האור דלעתיד לבוא.

(התוועדויות תשי"א ח"א עמ' 56)

¯

וע"י לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, מתקשרים ב"אילנא דחיי", ובמילא ניתוסף בהענין ד"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", כמארז"ל "עשרה נקראו חיים, הקב"ה כו' תורה כו' ישראל כו'".

ומזה מובן שהפעולה על יהודי שיתקרב לתורת החסידות היא בבחינת תחיית – המתים, היינו, שלפנ"ז היה שייך להסוג שעליהם נאמר "לא המתים יהללו י-ה", ועכשיו התקשר לאילנא דחיי ונעשה שייך לאותם שנאמר עליהם "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".

ועי"ז ממשיכים חיות על כל השנה כולה, שנעשית שנה של חיים ("א לעבעדיקער יאר"), הן ברוחניות והן בגשמיות,

- כמאמר רבינו הזקן שהקב"ה נותן ליהודים גשמיות כדי לעשות מהגשמיות רוחניות, היינו, שהקב"ה נותן כל הענינים הגשמיים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ונותן גם את הכחות לעשות מהגשמיות רוחניות, ולא רק באופן ד"כלי ריקן מחזיק", אלא "כלי מלא" של כחות להחזיק ברכת הוי' ממעל שישפיע רוחניות וגשמיות.

(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 69)

¯

בששת ימי החול נמשך האור ע"י הלבושים דעשיה ויצירה, ששייך בהם רע, ולכן יש צורך לברר אותם ע"י נגלה דתורה, שעוסקת בבירור עניני עוה"ז וכו', משא"כ ביום הש"ק נמשך האור ע"י ההתלבשות (רק) בעולם הבריאה, ולכן הלימוד ביום הש"ק הוא בפנימיות התורה, "אילנא דחיי", שלמעלה מענין הבירורים.

וזהו גם ב' הענינים, הריעו לה' כל הארץ", ר"ת "הלכה" – בששת ימי החול, "השתחוו לה' בהדרת קדש", ר"ת "קבלה" – בשבת.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 189)

¯

רשב"י – שהיה מתלמידי רבי עקיבא – פתח את הצינור לגילוי פנימיות התורה.

והנה, מהחילוקים שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה – שנגלה דתורה נקראת אילנא דטוב ורע, ויש בה קושיות ומחלוקת כו', משא"כ פנימיות התורה נקראת "אילנא דחיי", "לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת" (שהרי אין כאן אלא מה שקיבל מרבו, ובזה לא שייך שתהיה מחלוקת).

וחידושו של רשב"י – שתהיה ההמשכה מפנימיות התורה, אילנא דחיי, בגליא דתורה, אילנא דטוב ורע.

וענין זה מתבטא גם אצל לומדי התורה, שגם בשעה שלומדים גליא דתורה שיש בה קושיות ומחלוקת כו', לא נעשה ביניהם ענין של פירוד ח"ו, אלא הלימוד הוא באופן של אהבת ריעים – כפי שהיה אצל תלמידי ר"ע שלאחרי ל"ג בעומר, שרשב"י הוא אחד מהם.

וכן הוא בדודות שלאח"ז – שע"י נשיא הדור מתקשרים עם פנימיות התורה, אילנא דחיי,

- שהרי הסדר הרגיל הוא ש"אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, אלא שע"י ההתקשרות עם נשיא הדור מתקשר גם הוא באילנא דחיי כו', -

ועל ידו נמשכת פנימיות התורה גם בגליא דתורה, כולל גם שהלימוד לא היה באופן של פירוד, אלא מתוך אהבת ישראל, כנ"ל.

וזהו גם שבתורת החסידות – פנימיות התורה – מודגש ביותר הענין דאהבת ישראל, כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט, שגם יהודי שנמצא בקצוי תבל, שמעולם לא ראהו, ולא קיבל ממנו שום טובה כו', צריכים לאהבו בגלל היותו מישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 156)

 

 "וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל"

אילו זכינו – היינו "לוקחים" את הענין מלמעלה למטה, כלומר, מבינים את הענין ברוחניות, ובמילא מבינים שכיון שישנם הענינים ברוחניות, מסתמא נמצאים הם גם בגשמיות.

כל עניני העולם – יכולים "לקחת" מלמעלה למטה, כלומר, לראות את הענינים כפי שהם ברוחניות, ובמילא להבין, שמסתמא כן הוא גם בגשמיות.

- כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שבשנים תרנ"ד-ה גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח, אשר, עורק זה מועיל לזכרון ולהעמקה. אחד מבני הבית סיפר זאת בהתפעלות גדולה להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק (מהורש"ב) נ"ע,

- כ"ק אאמו"ר הרה"ק היה אז באמצע נטילת ידים לסעודה, ובכלל לא היה סובל ("פלעגט ניט וועלן ליידן") שהיו מדברים אליו אז, דאף שע"פ דין נחשבים רק דיבור או זמן כהפסק, מ"מ, לא היה סובל כשמפסיקים אותו אפילו במחשבתו בלבד-

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הקשיב ("האָט אויסגעהערט") ולא אמר דבר. לאחרי ברכת המזון ביקש שימתינו איזה זמן. ונכנס לחדרו, והוציא משם כרך קטן ("אַ קליין ביכל") חסידות, כתב – יד של הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי, והראה, שמובא שם – בשש - שבע שורות – אודות עורק זה.

הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי מבאר שם, שבמוח נמצא עורק שהוא מלא אידים, ומתנענע אנה ואנה ("הין און צוריק"), ועורק זה מועיל לזכרון ולהעמקה. כאשר העורק נע למוח החכמה והבינה, ה"ז מועיל לזכרון, וכאשר נע לכיוון מוח הדעת, ה"ז מועיל להעמקה. לפיכך אנו רואים, שבשעה שאדם רוצה להזכר בדבר – מה ה"ה מרים את ראשו, ואילו בשעה שרוצה להתעמק בדבר – מה – מכופף הוא את ראשו.

שאלו את הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: אם כן, היה הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי פרופסור גדול. השיב על כך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: הוא – הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי – ידע זאת, לפי שלמעלה ב"אדם עליון" ישנו ענין זה, וממילא ישנו בודאי גם אצל האדם למטה. -

ומכל שכן ענינים שבתורה – בודאי יכולים לקחת אותם מלמעלה למטה, כלומר, לקחת את הענינים ברוחניות, ולהסיק מזה גם בגשמיות, כמבואר באגרת הקודש בנוגע ללימוד ההלכות דלעתיד ש"ידעו מפנימיות התורה (ברוחניות הענינים) כל גופי התורה הנגלית" (בגשמיות).

אבל כיון שאין זוכים לכך, צריכים לקחת את הענינים מלמטה למעלה, לראות את הענינים כפי שהם בגשמיות, ולהסיק מזה תוכן הענינים ברוחניות.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג  עמ' 96 -95)

¯

גילוי השמן שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאחרי זה ב)יט כסלו, הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" על שם המשיחה בשמן, כמו שכתוב ב"שמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהיה עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה", ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) ... לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'", היינו שעיקר הלימוד יהיה ברזין דרזין שבתורה [ועד ש"ידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית (תניא אגרת הקודש סוף סימן כו)] ולכן ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמיה חיים זכו") מתורתו של משיח.

(דבר מלכות פרשת מקץ אות ח)

 

 

 

יום ד (יב חשון)

סימן כז

"ולנחמם בכפליים לתושיה"

הבריאה היא ירידה והשתלשלות מלמעלה למטה. והכוונה – שתהיה אח"כ עליה ממטה למעלה. וכיון שכן היא הכוונה העליונה – הרי נעשה כן בפועל. שמאז נגמרה הירידה התחילה העליה אחר עליה אלא שבגלוי נראה זה בנשמות בג"ע. ובצדיקים גם בעוה"ז, וכמארז"ל אשר ת"ח, הנה הן בעוה"ז והן בעוה"ב אין להם מנוחה כי הולכים הם מחיל אל חיל.

ואף כי במשך שיתא אלפי שני ישנם כמה שינוים, בעליות וירידות, הרי אמר קרא שבע יפול צדיק וקם, שהנפילה היא בשביל הקימה והעליה שאחר זה, ונפילה וירידה זו מוכחת היא, וכמבואר בכ"מ בארוכה, אשר בין מדריגה הקודמת למדריגה נעלית שאחריה צ"ל בטול באמצע. וגם בסדר הירידה מלמעלמ"ט כן הוא, אשר בין יש ליש צ"ל אין באמצע.

וזהו שאמר הבעש"ט, שאף שיכול הוא לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו הנביא, רוצה הוא לעבור (דורכגיין) הענין דואל עפר תשוב, והיינו כי הירידה היותר תחתונה, אל עפר תשוב, הכנה היא למדריגה יותר נעלית מאשר עליה בסערה השמימה.

וכיון שהירידה הכנה מוכרחת היא לעליה למדריגה יותר נעלית – הרי, באמת, אין זה ירידה כי אם חלק מן העליה הנעלית יותר.

וכן הוא בכללות ענין הפטירה ואבלות: בנוגע להנפטר, הפטירה היא ענין הואל עפר תשוב בשביל העליה יותר נעלית שאח"כ. בנוגע לאבלים – יבדלו לחיים  טובים – ענין האבלות שהוא מוחין דקטנות, הוא ג"כ בשביל עליה למדריגה יותר נעלית שאח"ז.

ויש לומר שזהו ג"כ מתוכן הרמוז בלשון הנחמה, שכוללים האבל בתוך אבלי ציון וירושלים, כי מדריגת משיח ובהמק"ד השלישי הם נעלים הרבה יותר מהמדריגה שקודם החורבן, ומשיח נולד ברגע התכופה לרגע החורבן, וכמסופר באיכ"ר, היינו שתיכף לירידה היותר נמוכה (אבל לא קודם לזה) התחילה הגאולה.

אלא שצריך האדם ליגיעה רבה ועבודה עד שיהיה במדריגה כזו, שבעת הנפילה והירידה ירגישו בפועל, ולא רק להאמין או להבין, איך שאינה אלא הכנה מוכרחת לעליה למדריגה עליונה ביותר. וזה צ"ל ג"כ כוונת המנחמים, כי רק עי"ז אפשר להנחם באמת, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 193 – 191)

¯

האדמו"ר מפאפא שליט"א: כיצד סדר היום בליובאוויטש בנוגע ללימוד "לקוטי אמרים" – האם סדר זה הוא גם בימי האבלות ?

כ"ק אדמו"ר שליט"א: תמיהני על כך שמעוררים שאלות בדבר. ובמכ"ש וק"ו: אם בזמנים רגילים יש צורך בכך – בזמן שיש חלישות באיזה ענין שיהיה, ובפרט בענין המוחין (כמוזכר לעיל מ"ש בכתבי האריז"ל בנוגע לתפילין דר"ת שבימי האבילות נעשה סילוק המוחין כו'), עאכו"כ שיש צורך להוסיף בלימוד זה.

ופשוט, שהכוונה בענין סילוק המוחין כו', הוא, לא כדי שיקבלו ויסכימו כו', רחמנא ליצלן, אלא אדרבה – כפי שאומר הקב"ה "נצחוני בני נצחוני", ועד כדי כך, ש"קב"ה חייך ואמר נצחוני בני נצחוני", כלומר, אין זה באופן דלית ברירה, כביכול, אלא באופן שהקב"ה מרוצה ושמח שבנ"י הבינו את כוונתו – שינצחוהו כביכול ולא עוד, אלא, שהקב"ה גילה ענין זה בתושבע"פ, ובחלק הנגלה שבתורה !

מעין דוגמא לדבר – בכללות הענין דמתן תורה:

בנוגע לארבעים יום שלמד משה רבינו תורה מהקב"ה בהר סיני, אמרו חז"ל שביום לימדו מקרא ובלילה לימדו משנה (תושבע"פ), היינו, שהענין דמ"ת מצ"ע כולל גם תושבע"פ.

וביחד עם זה, מצינו, שכללות הענין דתושבע"פ ניתוסף ע"י הבלבול דענינים בלתי – רצויים – כמארז"ל "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד" (ותיכף ומיד היתה גאולת הארץ), היינו, שכל הריבוי דתושבע"פ הו"ע שניתוסף ע"י החטא דוקא.

ועד כדי כך, ש"א"ל הקב"ה (למשה) אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות בלבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה" – שבזה מודגשים ב' קצוות, דבר והיפוכו: ענין של ירידה, שלכן, צריך הקב"ה לומר לו "אל תצטער", מכיון שלולי זאת היה מצטער, היינו, שע"פ תורה צ"ל ענין של צער; וביחד עם זה, לא זו בלבד שלא נגרע מאומה, אלא אדרבה – עי"ז ניתוסף באופן ד"כפלים לתושיה".

ועד"ז בנדו"ד – שמצד החסרון כו' צ"ל הוספה יתירה, כאמור, שהקב"ה אומר למשה "אל תצטער",  מכיון שיתוסף באופן ד"כפלים לתושיה", ומשה רבינו, ש"אוהב ישראל היה", ממשיך ונותן כל זה לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות, בטוב הנראה והנגלה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 576 – 575)

 

"כפי בחי' התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק"

בענין אחדות ואיחוד יש להבחין בשני אופנים: התקשרות ודביקות. התקשרות – קישור שני דברים, שלמרות התקשרותם מכל – מקום ניכר מקום הקשר. דביקות – על אף היותם שני דברים, לא ניכר מקום הדביקות.

(היום יום ח"ב מס' 16)

¯

ענין ההתקשרות שייך דוקא בשני דברים שהם נפרדים זה מזה, ואעפ"כ הם מתקשרים יחדיו, משא"כ אם הם דבר אחד, אין נופל על זה לשון התקשרות, כי אם לשון דביקות. וכמו אור ומאור, שהלשון הוא דביקות האור במאור, דכיון שכל מציאות האור, גם בגלוי, מהמאור. לכן נאמר על זה הלשון דביקות. והכוונה בזה היא להורות שזה שכל מציאות האור היא מהמאור, הנה אופן מציאות האור מהמאור אינו בדרך התחדשות, כי אם בדרך דביקות. וכל זה הוא באור שכל מציאותו היא מהמאור, ואינו מציאות לעצמו כלל, לכן נאמר עליו הלשון דביקות. אבל לשון התקשרות מורה על דבר שהוא מציאות לעצמו ואעפ"כ מתקשר כו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' קצ)

¯

ידוע שמצות מילה – שענינה ברית והתקשרות עם הקב"ה – פועלת חלישות בכח התאוה שבאבר זה. ודוגמתו בקבלת עול וההתקשרות אל המלך ונשיא הדור – שענין זה קשור עם חלישות התאוה והתענוג ("געשמאַק") שבענינים הגשמיים, ומכ"ש החומריים.

- בודאי צריך להיות גם ענין ההשגה והתענוג באלקות, אבל, לכל לראש, עוד לפני שפועל בעצמו השגה ותענוג באלקות ("צי יע השגה צי ניט השגה, איידער וואָס") צ"ל ביטול או חלישות עכ"פ בהתענוג שבעניני עוה"ז.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 123)

¯

העדר החשיבות של הענינים הגשמיים שאינם אלא בבחינת דירת עראי (שזהו התוכן דביטול או חלישות התענוג שבענינים הגשמיים) שפועלת אחדות בין בנ"י עצמם, פועלת היא גם את האחדות שלהם עם הנשיא הדור.

ובפשטות – שלכל לראש נעשית האחדות של כל אלה שהם מגזע אנ"ש, ובהמשך לזה גם האחדות עם כל שאר בנ"י, גם אלה שלכאורה אין לו שייכות עמהם – שנעשים כולם "כאיש אחד", וכולם יחד קשורים ומאוחדים עם המלך – "מאן מלכי רבנן" ובפרט נשיא הדור – שמוציא אותם ידי חובתם במצוות המלך.

ובפרטיות יותר – יש בזה ב' אופנים:

אופן הא' – שתחילה פועל בעצמו חלישות התענוג בעניני עוה"ז, ועי"ז נעשית התקשרותו (עם שאר בנ"י, ובפרט) עם נשיא הדור.

ואופן הב' – שגם כאשר אינו מרגיש בעצמו חלישות התענוג בעניני עוה"ז, ואדרבה כו', הנה גם אז בכחו וביכלתו להתקשר מיד אל הרבי נשיא הדור, וע"י ההתקשרות אל הרבי ובכחו של הרבי יפעל בעצמו חלישות התענוג בעניני עוה"ז (וכיון שישנה היכולת לכך, ה"ז ע"ד ש"כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו").

ונקודת הענין – שמצד הכחות והיכולת שנותנים רבותינו נשיאינו, וע"י ההשתדלות למלאות רצונם, הרי, גם כשנמצאים במצב ירוד ביותר ("ווי נידעריק ער זאָל ניט זיין"), יכולים "ברגעא חדא" להתקשר למעלה (פאַרבינדן זיך מיט אויבן") ולהתעלות למעמד ומצב היותר נעלה, ועד למעמד ומצב שהוא תכלית השלימות דכל ג' הענינים הכלליים דעולם שנה ונפש – מעמדו ומצבו של הכהן גדול (השלימות ד"נפש") ביוהכ"פ (השלימות ד"שנה") בקדש הקדשים (השלימות ד"עולם").

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 125 – 124)

¯

כשם שבנוגע להקב"ה, אף שהנבראים אינם בערך אליו כלל, מ"מ, כאשר מקיימים מצוותיו של הקב"ה, לפי כחם, נעשים בצוותא ו(יתירה מזה ב) חיבור עם הקב"ה – כך גם בנוגע לצדיקים, אף שאין אנו בערך אליהם כלל, ומצד גודל מעלתם אין לנו שייכות אליהם, מ"מ, ע"י לימוד תורתם שבה הכניסו את עצמותם, הרי, עם היות שאין אנו מבינים את המאמרים אלא לפי השגתנו בלבד, נעשה עי"ז צוותא וחיבור עם בעל המאמר, ועד שנעשים "זיינע" (שלו) – כלשון אדמו"ר הזקן בסיפור הנ"ל: "דיינער".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 276)

¯

צריך להבין מ"ש גבי תרח "אבי אברהם" (בה"א), ולא "אבי אברם" – הרי מצד התולדה, כפי שנולד מתרח אביו, נקרא "אברם", ואילו הוספת האות ה"א (אברהם) באה על ידי שלימות עבודתו של אברהם על ידי המילה, שאז "המליכו (השליטו) הקב"ה על מאתיים וארבעים ושמונה אברים" (גם על ה' האברים שע"פ טבע אינם ברשותו של אדם לשלוט עליהם), ומה שייך ענין זה לתרח שיקרא "אבי אברהם" ?

ליתר ביאור:

לא זו בלבד שהה"א דאברהם אינה מצד תולדתו מתרח אביו, כי אם ע"י עבודתו, אלא עוד זאת, שענינו של תרח הוא ההיפך מעבודתו של אברהם – שהרי באברהם כתיב "ויקרא שם אברם בשם ה' א-ל עולם", "א"ת ויקרא אלא ויקרא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב", ואילו תרח היה עובד ע"ז, ופעל גם על אחרים לעבוד ע"ז.

ולא זו בלבד שענינו של תרח מצד עצמו הוא ההיפך מעבודתו של אברהם, אלא עוד זאת, שתרח היה מנגד לאברהם, והפריע לעבודתו של אברהם שעל ידה ניתוספה לו האות ה"א.

ועפ"ז יפלא ביותר מ"ש "תרח אבי אברהם" ? !

אך הענין הוא – שכאשר ישנו ענין ההתקשרות של שני אנשים, כמו ההתקשרות של אב ובן וכיו"ב, אזי ההתקשרות היא בכל הענינים, כך שההתקשרות של תרח היא לא רק עם "אברם", אלא גם עם "אברהם", כמו שהוא במדריגתו הנעלית בתוספת ה"א.

ומזה למדים הוראה בעבודתנו:

כאשר חסיד עושה חשבון – אליבא דנפשיה – במה מתבטאת השייכות וההתקשרות שלו אל הרבי, יודע הוא שאין לו שום ציור בגודל ההפלאה של הרבי, ולאידך יודע הוא היטב פחיתותו כו'.

ונוסף על עצם ריחוק הערך בין החסיד לרבי, הרי גם ההתקשרות של החסיד אל הרבי – שנותן "מעמד", לפעמים מציית אל הרבי ומקיים רצונו, שומע מאמר ולומדו ומבינו – אינה אלא בענינים החיצוניים של הרבי, ועוד והוא העיקר, שההתקשרות מצדו היא התקשרות חיצונית בלבד, שלכן, "התעיף עיניך בו ואיננו"...

ואעפ"כ, צריך לידע שבכל מעמד ומצב איזה שיהיה מקושר הוא אל הרבי. "אם איז פאַרפאַלן"... כיון שהתקשר אל הרבי פעם אחת, נשאר הוא מקושר אל הרבי בכל המצבים שיהיה בהם, וע"ד האמור בענין "תרח אבי אברהם", שזוהי התקשרות של אב ובן, ועאכו"כ בנוגע להתקשרות של רבי וחסיד, שהיא באופן נעלה יותר מאור ומאור, אב ובן, עצם והתפשטות וכו', וכוללת את עולם.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 78 – 79)

¯

השיטה בפולין הוא – "צדיק באמונתו יחיה", שאין צריכים השגה אלא רק אמונה, וכן ענין ההתקשרות להצדיק אינו ע"י השגה אלא בחג"ת, התרגשות והתפעלות;

משא"כ  בחב"ד תובעים פנימיות, וגם ענין ההתקשרות הוא על ידי לימוד תורת הנשיא בהשגה דוקא, שעי"ז נעשה התקשרות בפנימיות.

וזהו גם הטעם החילוק בין חסידות חב"ד וחסידות פולין בענין נתינת שלום לרבו:

באמונה – יש יותר אור, ובמילא גם הביטול שמצד אמונה הוא ביטול במציאות ואין צריכים זהירות כ"כ, ולכן בפולין – השיטה ד"צדיק באמונתו יחי'" – נותנין שלום לרבו;

משא"כ השגה – חב"ד – היא ישות ומציאות,  ובזה זקוקים זהירות יתירה, ולפיכך נוהגים בחב"ד שאין נותנין שלום לרב.

אבל מ"מ, דוקא הביטול שמצד ההשגה הוא יותר פנימי ויותר אמיתי.

דכאשר ההתקשרות היא רק ע"י אמונה וחג"ת שבנפש, הרי נמצא שההתקשרות אינה "מגיעה" (עס טשעפּעט ניט") להמוחין שלו, ולכן אין זו התקשרות פנימית, כי בפנימיותו (היינו בהשגתו) נשאר מציאות לעצמו;

ודוקא ע"י הביטול שמצד השגה, עם היותו ביטול היש לבד, הרי זה ביטול פנימי ואמיתי, עד שבמשך הזמן מתבטל לגמרי, עד שאינו שום מציאות לעצמו, וכל מה שאומר – אומר הרבי ("אַלץ וואָס ער זאָגט – זאָגט דער רבי"). כי מצד ההתקשרות שע"י השגה, הרי גם השגתו מסורה לרבו, ומונח אצלו כפי כוונת הרבי.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 148)

 

"כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"

כאשר הולכים בדרך שהורו וסללו לנו רבותינו נשיאינו – אין להתפעל משום דבר, ויודעים בוודאות שסוף – סוף מגיעים להתכלית והמטרה.

וזהו גם תוכן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי... מי דאַיעדים דאַ קראַטשאַמקע טאַם אי וואָדקאַ בודיעט" – שכאשר רק יוצאים ללכת בדרך ("אז מען וועט זיך נאר לאָזן גיין אויפן וועג"), הרי סוף סוף מגיעים ("מ' וועט דערפאָרן") להמכוון – "טאם אי וואדקא בודיעט" – יין, שענינו סוד (כנ"ל ס"ג), היינו, שיהיה גילוי הסוד והסוד שבסוד, שזהו עצם הנשמה שמושרשת בהעצמות.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 240)

¯

ע"י עבודתו של בעל הגאולה מתוך מסירת – נפש, נתגלה הענין ד"למען דעת כל עמי הארץ" בי"ב – י"ג תמוז [כפי שהתחיל בי"ב תמוז ונסתיים בי"ג תמוז, והרי עומדים עתה בלילה שמחבר י"ב וי"ג תמוז] – שאפילו אלה שאסרוהו ושפטוהו לעונש מות רח"ל, אבדה ונשברה מציאותם לגמרי ("דעת" מלשון שבירה), עד כדי כך שהוכרחו להתהפך ולשחררו לחפשי באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

והרי דברי צדיקים חיים וקיימים לעד, ואם דבריהם כן, עאכו"כ פעולותיהם, ועאכו"כ הדרך שסללו – דרך נצחית, שבה הולכים, יחד עם התורה הנצחית, ומתאחדים עם הקב"ה, ועי"ז נעשים כל בני ישראל נצחיים.

ומזה יובן שימים אלה הם עת רצון לקבל החלטה טובה ולהוסיף תוספת כח ועוז בהליכה בדרכיו וקיום תקנותיו, והעיקר, למלא את השליחות שלו, היינו, שכל אחד יפעל בד' אמותיו – שבזה נכללת כל העיר, כיון שע"פ דין נחשבת כל העיר כד' אמות – להחדיר שם את האור שרצה הרבי שיחדירו שם: "נר מצוה ותורה אור", וה"מאור" שבתורה, שזוהי תורת החסידות.

וענין זה צריך כל אחד לפעול בביתו, ואח"כ גם מסביב לביתו, בכל העיר ובכל המדינה,

- הן אם זה המקום שבו דר בקביעות, והן אם זה המקום שנשלח אליו למשך זמן, יום או לילה, שבוע, חודש או חצי שנה, שכן, גם כאשר נדמה לו שזהו ענין של עראי, הרי, כאשר שליחות זו קשורה עם ענין של מצוה, אזי "מצוותיה אחשביה" להיות ענין של קבע, כך, שברגע שיורד מהרכבת או מהאוירון הרי זה נעשה אצלו דירת קבע -

לעשות שם "דירה" שבה יתמלא רצונו של הרבי, שיהיה מקום חסידי, חי ושמח ("אַ חסידישער אָרט, אַ לעבעדיקער אָרט און אַ פריילעכער אָרט"),

ובמילא יומשך לו גשמיות ביד רחבה – כיון שיזרע שם רוחניות ביד רחבה,

ויזכה (לא רק לזרוע, אלא) גם לקצור, ואח"כ לאפות כו' – כל ל"ט מלאכות דעובדין דחול השייכות ל"סידורא דפת",

וע"י עבודה זו, עליה נאמר "והיה ביום הששי והכינו גו'" – זוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 59 – 58)

¯

ומעין זה תובעים אצל כל חסיד, כל מקושר, וכל מי ששייך אליו (אל הרבי), ואפילו מי שרק שמע שמעו של הרבי,

- שהרי הבעש"ט אומר שכל דבר שיהודי שומע מהוה הוראה בעבודת השי"ת, וא"כ, כששומעים אודות בעל ההילולא, ושומעים אודות המסירת – נפש שלו, ואודות עבודתו הן באהבת ה' הן באהבת התורה והן באהבת ישראל, הרי זה הוראה להשומע, שסוכ"ס יהיה גם הוא מוכרח לילך בדרכיו, וכיון שכן, למה לדחות זאת למחר כשיכולים לעשות זאת היום, "היום אם בקולו תשמעו" –

שעבודתו תהיה ללא הגבלות וללא מדידות (שרצונו לעבודת עבודתו באופן כך וכך, ויותר מזה אינו רוצה),

ואז מובטח לו השכר הכי גדול – "שכר מצוה מצוה" – שיוכל למלא עבודתו באופן שלמעלה ממדידות והגבלות בפועל ממש.

והיינו, שכאשר "נלכה באורחותיו", מובטחים ש"אשתכח – אפילו "בהאי עלמא" – יתיר מבחיוהי", ובפשטות – שיעזור ויסייע לכל אלה שרוצים לעשות משהו בהענינים שצוה אודותם, שתהיה להם הצלחה מופלגה, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב 27 – 26)

 

 

 

יום ה (יג חשון)

"וז"ש בזוה"ק דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי"

ונקודת הענין – שכללות הגישה שיהיה ביכולת הנברא להתקשר עם הבורא, הרי זה לא ע"י ענין של שכל וגעשמאַק, אלא ע"י ביטול מציאותו דוקא, שמכריז: "אין עוד מלבדו", וגם הוא עצמו בכלל, וזוהי ההתחלה שיוכל להיות דבוק באלקות, כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלקיכם גו'", היינו, שיוצא ממציאותו, עד שכל המציאות שלו היא המציאות דאלקות.

וע"ד שמצינו בזהר שרשב"י אמר "אנא סימנא בעלמא", היינו, שאינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא סימן להענינים שלמעלה.

וזהו גם תוכן המשל המובא בפירוש רש"י "עבד מלך מלך" – דכיון שכל מציאותו היא היותו "עבד מלך", ומלבד זה אין לו שום מציאות כלל, נעשה הוא מציאות המלך עצמו, ובמילא, ככל שתגדל מציאותו של המלך, נעשה גם הוא – לאחרי שנתבטל ממציאותו להיות רק עבד מלך – גדול ועמוק ורוחני יותר.

ולכן, כאשר נרגש אצלו הענין ד"אין עוד מלבדו", היינו, שכל מציאותו אינה אלא שהוא קשור עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא אמיתית המציאות – נעשה גם הוא בעצמו אמיתית המציאות, ובמילא, נעשה גם אצלו אחיזה והבנה והשגה בתורה, ולא רק בנגלה דתורה, אלא גם בפנימיות התורה.

וזה גם הביאור בדברי הגמרא "צדיקים במיתתן נקראו חיים":

צדיק – גם בהיותו בחיים חיותו בעלמא דין, הרי המציאות שלו אינה האברים הגשמיים, בשר וגידים ועצמות הגשמיים, אלא כל מציאותו היא היותו צינור להמשכת אלקות בעוה"ז, שזהו גם תוכן הענין ד"צדיקים דומים לבוראם".

כיצד באים לדרגא זו – עי"ז שנרגש הענין ד"אין עוד מלבדו", היינו, שבכל עניניו ניכר אצלו שהוא שליח של הקב"ה, וע"ד מ"ש הרמב"ם ש"החכם ניכר" (לא רק בעת לימוד התורה, אלא גם) "במאכלו ובמשקהו כו' ובמשאו ובמתנו כו'", שבכל הענינים ניכר שנעשים ע"י "חכם".

וכאשר הצדיק פועל בעצמו להיות במעמד ומצב שבכל פעולותיו ועשיותיו ("וואָס ער זאָל ניט טאָן, און וואו ער זאָל זיך ניט אַ קער טאָן") יהיה ניכר היותו שליח של הקב"ה – אזי אין שום דבר שולט עליו, וכשם שהקב"ה הוא נצחי, נעשה גם הוא נצחי, ועד ש"אשתכח בכולהו עלמין – אפילו בעלמא דין – יתיר מבחיוהי".

וענין זה נדרש מכאו"א מישראל – שלאט לאט יגרש מעצמו את ה"מציאות" שלו, "מעט מעט אגרשנו", וימסור עוד חלק מחייו ועוד חלק מחייו להקב"ה ("אָפּעגבן נאָך אַ שטיקל פון זיין לעבן צום אויבערשטן"), ועד שסוכ"ס יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר (גם) מן הארץ" – עי"ז שכאו"א מישראל פועל זאת בנוגע להגוף שלו, כמבואר בארוכה בתניא פל"ז.

ועז"נ "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא גו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך  ובלבבך" – אלא שאין לעצור כאן, כי אם להמשיך – "לעשותו", להביא את הדברים במעשה בפועל.

והדרך לזה מורה פנימיות התורה, אשר, על ידה יכולים להגיע להכרה וההרגש ד"אין עוד מלבדו", ובשעת מעשה לחדש ולהשתעשע ולהצליח בתורה, וגם בעניני העולם – דכיון שאין לו שום מציאות כלל מלבד היותו "עבד מלך", נעשה הוא בעצמו "מלך", להיות בעה"ב על עוה"ז,  ובעה"ב על כחותיו הרוחניים, ובמילא יכול להצליח בתורה וגם לפעול בעניני העולם, להמשיך למעלה מהטבע – בטבע.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 54 – 52)

¯

ובהקדם מה שאמרתי לא' (לפני שנתיים) אשר מה שרוצים לראות רואים: כאשר מפרשים את ענין ההסתלקות כפשוטו, ורוצים לראות את גודל העילוי של הרבי, שג"ע התחתון אינו די, וגם ג"ע העליון אינו די; רקיע השביעי הוא אמנם נעלה ביותר, אבל מדריגתו של הרבי הוא נעלית עוד יותר – הרי כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב, ממלא הקב"ה את רצונו ומראה לו את העילוי של הרבי, שהרבי הוא למעלה מרקיע השביעי, והוא, נמצא למטה...

אבל כאשר מפרשים את ענין ההסתלקות כפי שהרבי מבאר במאמר ד"ה באתי לגני שהוציא – לאור ליום היאָרצייט, שהסתלקות הוא גילוי האור שבבחינת רוממות, היינו, שעם היותו ענין של רוממות הרי זה נמשך למטה, וכמבואר באגה"ק מאמר הזהר "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – אזי מראים לו מלמעלה כיצד "אשתכח" בעולם למטה, ורואה בעיני בשר את ההשפעות שנמשכים ע"י הרבי.

ובלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שקראו בשמו ואמר: "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונזער עצם נאָר אויך מיט אונזער התפשטות" (אנו נהיה שלימים לא רק עם העצם שלנו, אלא גם עם התפשטות שלנו).

והיינו, שההשפעות של הרבי הם לא רק בהיותו נשמה בגוף, כאשר ראו אותו בעיני בשר, אלא גם לאחר ההסתלקות, כאשר לא רואים אותו בעיני בשר,

- ואדרבה, לאחר ההסתלקות ההשפעה היא באופן נעלה יותר, כיון שבטלים ההגבלות שמצד הגוף –

לא רק בחצי כדור העליון, אלא גם בחצי כדור התחתון, כידוע פתגם אדמור הזקן (שנתבאר בארוכה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר) שבחצי כדור התחתון לא היה מתן תורה,

ולא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 125)

 

"ובמילי דעלמא בפירוש אתמר בזוה"ק וכו'"

צריכים רק להאמין בשלימות שאין נפק"מ בין הזמן שלפנ"ז (קודם ההסתלקות) להזמן דעתה,

ולהמשיך במילוי השליחות של הרבי, מתוך החלטה גמורה שכאשר קשורים עם נשיא הדור והולכים בשליחותו אין מקום להתחשב בעניני הטבע, ל"טבע" אין שום דעה, כיון שנשיא הדור הוא בעה"ב על הטבע – כפי שרואים בעיני בשר שאלה שעמדו בתנועה זו, נחלו הצלחה מרובה,

ולידע שהרבי יכול ורוצה ונוגע לו ליתן ולהשפיע – לא רק ההצלחה במילוי שליחותו, אלא גם השפעה גשמית בעניניו הפרטיים, כאמור לעיל (סל"ג) שהרבי דואג גם לצרכיו הגשמיים של כאו"א בפרטיות.

אצל הרבי היה תמיד הסדר שגשמיות ורוחניות קשורים יחדיו. ובמילא, כאשר קשורים עם הרבי ברוחניות, נמשכת גם ההשפעה בגשמיות.

כאשר מבטיחים שה"פתח" אל הרבי יהיה פתוח, אפילו "כחודה של מחט", אזי פותח הקב"ה "כפתחו של אולם", ש"לא היו לו דלתות", והיה פתוח תמיד, והרי בפנים נמצאים לא רק "מנורה בדרום", שמורה על הענינים הרוחניים ("הרוצה שיחכים ידרים"), אלא גם שולחן בצפון, שמורה על הענינים הגשמיים ("שיעשיר יצפין").

כאשר פותחים "כחודה של מחט", ונותנים "פרוטה אחת" – יכולים ליקח "כל פריו", כל הענינים היותר נעלים, ולהמשיכם גם בגשמיות, וכל זה – עי"ז ש"נלכה באורחותיו נצח סלה ועד".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 338)

 

וכיון שבכל הקשור להשפעת הגשמיות רוצים אנו ומקבלים ולוקחים את ההשפעות, צריכים לדעת שההשפעה היא על תנאי – בשביל רוחניות, שהו"ע ההתקשרות, ובמילא כשלוקחים את ההשפעה אזי מתחייבים בקיום התנאי דההתקשרות, והרי ענין ההתקשרות הוא לא רק ע"י שמירת התקנות, כמו אמירת שיעור תהלים וכו', אלא גם לימוד תורת החסידות שלו, שעי"ז נמשכים גם ההשפעות בגשמיות באופן ש"מלאכתן מתברכת".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 274)

¯

על הפסוק "ותעל שכבת הטל גו'" שנאמר בפרשת השבוע בנוגע לירידת המן – איתא במכילתא דרשב"י": כביכול פשט המקום את ידו וקבל תפלתן של אבות של שוכני עפר והוריד המן כטל לישראל".

ובהקדמה – שאף שאיתא בגמרא "ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא", מ"מ, ע"י תפלה, גם אבא מזכה ברא, כפי שמצינו שתפלתו של דוד הועילה לאבשלום בנו.

ומזה מובן גם – ובמכ"ש – בנוגע להאבות שהיו נשמות כלליות, שתפלתן הועילה בשביל בניהם.

והחידוש בזה – שתפלת האבות פעלה ש"הוריד (הקב"ה) המן כטל":

ידוע שהמשכת "טל" אינה באה ע"י התעוררות מלמטה, אלא באופן של אתערותא דלעילא, שלכן "טל לא מיעצר", ואעפ"כ, היו האבות בעלי – בתים לפעול בעולם גם דבר חדש – המשכת טל, ופעלו זאת באופן שנמשך לכאו"א מישראל, גם לרשעים שבהם נאמר "טחנו בריחים או דכו במדוכה".

וכן הוא בנוגע לכל נשיאי ישראל – שגם לאחרי הסתלקותם מן העולם, פועלים הם המשכות והשפעות לכל המקושרים אליהם.

והביאור בזה:

מבואר בחסידות שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף, כי אם הארה ומקצת הנשמה בלבד, לפי שהגוף קטן מהכיל את הנשמה עצמה, שהרי אפילו מלאך בשליש עולם עומד, ועאכו"כ נשמה שהיא בדרגא נעלית יותר ממלאך, הרי בודאי שהגוף קטן מהכיל אותה:

ואעפ"כ, גם עצם הנשמה (שאינו מתלבש בגוף) קשור עם הגוף – שלכן אי אפשר לנשמה אחת להתלבש בשני גופים, ולא עוד אלא שעצם הנשמה גם פועל בהגוף – שלכן רואים לפעמים שנופלים לאדם הרהורי תשובה ללא שום הכנה כלל, והסיבה לזה היא מפני שהנשמה שלמעלה (עצם הנשמה) שומעת הכרוזים העליונים, שזהו"ע "מזליה חזי", ומשם נמשך בהארת הנשמה המלובשת בהגוף, והיינו, שענין זה אינו מצד עבודת האדם; עבודת האדם בזה אינה אלא לקבל ולקלוט את הרהורי התשובה שנמשכים מלמעלה, מעצם הנשמה, ומזה מוכח שגם עצם הנשמה קשור ופועל בהגוף.

ואם בכל נשמה פרטית קשור עצם הנשמה עם הגוף – בנשמה כללית על אחת כמה וכמה.

ומזה מובן בנוגע לנשיא ישראל, נשמה כללית – שנשמתו קשורה עם כל השייכים אליו, להיותה העצם שלהם, שקשור עם גופם שנמצא למטה בעוה"ז הגשמי.

וזהו הביאור במאמר חז"ל "יעקב אבינו לא מת", "מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

לכאורה אינו מובן הקשר והשייכות שכיון ש"זרעו בחיים", בהכרח לומר ש"אף הוא בחיים" – יתכן שיהיה "זרעו בחיים", ו"הוא" לא ?!

אך הענין בזה – שכיון שלהיותו נשמה כללית, הרי הוא ה"עצם" של זרעו, ולכן, כל זמן ש"זרעו בחיים", "אף הוא בחיים".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע ליעקב אבינו, כן הוא גם בנוגע לכל נשיא ישראל – כידוע מ"ש בספר קהלת יעקב (הובא בדא"ח בכ"מ) ש"נשיא" ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו – עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:

כל זמן ש"זרעו – החסידים, המקושרים והשייכים אליו, וכל אלה ששמעו שמעו – בחיים", "אף הוא בחיים".

- אילו זכינו, לא היינו זקוקים לראיות ממאמרי חז"ל, כיון שהיה נראה לעיני בשר ש"הוא בחיים"; אבל כאשר לא זכינו, צריכים להשתדל שיהיה "זרעו בחיים", ועי"ז להמשיך ולפעול שיהיה "אף הוא בחיים", ובלשון הזהר – שאומרים ב"מענה לשון" – שהתפלה על קברי צדיקים אינה בבחינת "דורש אל המתים", כיון ש"כבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמאריהון", "והשתא אינון חיין", ויתירה מזה, ש"הוא בחיים" למטה בעוה"ז, עי"ז ש"זרעו בחיים" -

ו"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש", ולא רק "במרום" (למעלה), אלא גם כאן למטה, "שגם בזה העולם המעשה . . אשתכח יתיר",

ומעורר וממשיך השפעות ל"זרעו" – לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, בעניני פרנסה וכו', כולל ובמיוחד ההמשכה וההשפעה בנוגע להמוסדות שלו, שיהיו כל הענינים בהצלחה.

ומזה מובן שאין מקום לדאגה אודות פרנסה, וגם אלה שלפי דעתם קשה פרנסתם, אין להם ליפול ברוחם:

ובהקדמה – שפרנסה בכלל הו"ע שלמעלה מהטבע, וכידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש שענין הפרנסה בזמן הזה הוא ע"ד ה"מן", שהו"ע נסי, אלא כיון שההמשכה היא באופן של התלבשות בלבושי הטבע (כשם שכללות ההשפעה בחו"ל היא ע"י התלבשות במזלות והשרים העליונים), יכול מישהו להשלות את עצמו שזהו"ע טבעי, אבל האמת היא שההשפעה עצמה היא למעלה מהטבע. ובמילא, אין מקום לדאגה אודות פרנסה, והדאגה מורה על החסרון בענין הבטחון בה'.

ובפרט ע"פ האמור שגם עכשיו ממשיך הרבי את כל ההשפעות (גם השפעת הפרנסה) ל"זרעו"; צריכים רק להבטיח את הענין ד"זרעו בחיים".

מצדו של הרבי, רועה ישראל, נמשכת ההשפעה לכולם, וכפי שמצינו במשה רבינו שהקב"ה בחר בו להיות רועה ישראל, בראותו "שהוא יודע לרעות הצאן איש כפי כחו", ש"היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך וכו'", וכמו כן היה בהשפעת המן – בזכותו של משה רבינו – שההשפעה היתה לכל בנ"י, הן לצדיקים והן לרשעים. ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שממשיך השפעות (ובכללם השפעת הפרנסה) לכולם. אבל, כדי לקבל ההשפעה – צריכים להיות "זרעו".

ובכל אופן, אין לדאוג אודות פרנסה – כיון שהשפעת הפרנסה נמשכת מלמעלה כו'.

ואופן ההשפעה הוא ע"ד השפעת המן שהיתה "דבר יום ביומו" – כמבואר במדרשי חז"ל שהטעם לירידת המן בכל יום ויום, ולא באופן חד – פעמי שיספיק להם למשך ריבוי זמן, הוא, כדי שתמיד יהיה אצל בנ"י ענין הבטחון וההתקשרות עם הקב"ה, והיינו, שגם מצד הגוף יהיה נרגש תמיד שזקוקים להשפעתו של הקב"ה. ועוד זאת, שירידת המן "דבר יום ביומו" היתה כדי שיהיו אוכלים אותו חם, שמעלתו היא הן מצד הבריאות והן מצד טעמו הטוב ("געזונט און געשמאַק").

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 59 – 56)

 

 

 

 

יום ו (יד חשון)

"שחיי הצדיק אינם חיים בשרים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה"

מי שיש לו דעה רחבה, אין הגשמיות תופסת מקום לדידו, לפי שהגשמיות היא במיצר והגבלה, ואין לה, לכן, תפיסת מקום ב"דעה רחבה". הדבר אחריו הוא להוט הוא – תורה ומצוות. תורה ומצוות אינן מוגבלות בהגבלות העולם הזה, ואף לא בהגבלות העולמות העליונים. הן אי – ההגבלה והמרחב לאמיתתם, וב"דעת רחבה" הרי הן הדבר היחיד שיש לו תפיסת מקום.

בעל דעה רחבה אינו חושב בגשמיות, שכן אלו דברים שאינם תופסים מקום לדידו של מי שניחן בדעה רחבה, הוא חושב רק ברוחניות, והגשמיות נוגעת לו רק במדה שיש לדבר קשר לתורה ומצוות וכו'.

כפי שאומר הרמב"ם שלא נתאוו החכמים לימות המשיח בגלל העושר והרווחה הגשמית שתהיה אז, כיון שאין לזה כל תפיסת מקום, והוכחה לכך מן הכתוב: "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושני צאן" (יסתפקו במועט), הם נתאוו לימות המשיח רק משום קיום התורה והמצוות והשגת האלקות שתהיה אז.

- מעשה בחסיד שהיה מסוגל להיות רב אך לא רצה בכך ונעשה סוחר. בהיותו סוחר שקע יותר מדי במסחר. כתוב לו הרבי במכתב: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", רעבונו של הגוף ללחם הגשמי נובע מכך שהנשמה רעבה לניצוץ האלקי שבמאכל, ודבר זה משפיע על הגוף. נמצא, איפוא, שהעיקר הוא הענין האלקי שבדבר ולא הגשמי -

וזהו "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה". משום קוצר הדעת תופסת הגשמיות מקום, ולכן "מרובים צרכי עמך", אבל מי שדעתו רחבה – אין הגשמיות תופסת מקום לדידו, משום הרחבת הדעת, ולפיכך הוא במצב של "וטוב לב משתה תמיד".

(לקו"ש (בלה"ק) ח"א עמ' 157)

¯

צדיק – גם בהיותו בחיים חיותו בעלמא דין, הרי המציאות שלו אינה באברים הגשמיים, בשר וגידים ועצמות הגשמיים, אלא כל מציאותו היא היותו צינור להמשכת אלקות בעוה"ז, שזהו גם תוכן הענין ד"צדיקים דומים לבוראם".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 53)

¯

החידוש בכך שיום ההולדת ויום ההילולא של צדיק חלים באותו היום – מובא בחכמינו – ז"ל: על דברי משה רבינו "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", אומרת הגמרא "מה תלמוד – לומר היום, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקדוש – ברוך – הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש שנאמר את מספר ימיך אמלא".

הפירוש בזה בפשטות הוא, שאצל צדיק ישנה השלימות שהקדוש – ברוך – הוא "ממלא" את ימי חייו – "את מספר ימיך אמלא" – שיחיה מספר שנים "עגול" ומלא, מיום הולדתו עד יום הסתלקותו, עד לדיוק של יום אחד.

אבל צריך ביאור – במה מתבטאת המעלה והשלימות בזה ? שלימות עבודת הצדיק היא הרי שלימות ברוחניות – דבר שלכאורה אינו קשור ואינו תלוי בשלימות ימיו הגשמיים, כידוע ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי – אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה כו'", ובמילא מובן שאצל צדיק יכולה לכאורה להיות שלימות העבודה (ברוחניות), אפילו כאשר שנותיו (הגשמיים) אינם ממולאים "מיום ליום" – וכפי שרואים זאת אצל רוב הצדיקים, שהסתלקותם לא היתה ביום הולדתם.

ויש לומר: שלימות עבודת הצדיק היא כאשר השלימות הרוחנית משתקפת גם בשלימות גשמית – שלימות בזמן עבודתו, בשנים ובימים הגשמיים שלו. ובלשון חכמינו – ז"ל: "יודע ה' ימי תמימים . . כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".

והטעם לזה הוא, כיון שתכלית ושלימות העבודה דתורה – ומצוות של יהודי (שזוהי הרי עבודת הצדיק – תכלית ושלימות העבודה) מתבטאת בזה, שיברר ויזכך את גופו הגשמי, באופן שאין שום חלקים נפרדים בחייו שאליהם אין עבודת השם שלו מגעת חס – ושלום (אין שום "הפסק" ו"פירוד", שום הפרדה בין נשמתו לגופו, בין רוחניותו לגשמיותו), אלא כל הפרטים בחייו חדורים ברוחה של נשמתו ורוחניותו. עד אשר הגשמיות נעשית טפילה ובטילה לנשמה ולרוחניות (עושים נפשם עיקר וגופם טפל), באופן שכל הגשמיות היא כמו "כלי" ו"לבוש" – ועד כמו מרכבה – שמשקפת ומבטאת את שלימות עבודתו הרוחנית.

כלומר, שאף – על – פי ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי – אם חיים רוחניים", הרי שלימות עבודתו היא, כאשר החיים הרוחניים חודרים ומאירים גם בתוך חייו הבשריים, עד שחייו הבשריים הם כמו כלי, ויתירה מזה – המשך והתפשטות של החיים הרוחניים, הם מתאחדים עם החיים הרוחניים, באופן שהם נעשים דבר אחד ממש – אדם אחד (צדיק), ששלימותו הרוחנית בחיים רוחניים מתבטאת ומשתקפת במלואה בשלימות גשמית בחיים בשריים, באופן שבחיים הבשריים אין שום דבר מיותר וגם לא חסר דבר (לא פחות ולא יותר) לגבי השלימות בחיים הרוחניים; החיים הבשריים שלו (כולל ימיו ושנותיו הגשמיים) הם המשך והשתקפות של חייו הרוחניים.

ואדרבה: דוקא על – ידי זה שהשלימות מתבטאת גם בגשמיות נפעל עילוי אפילו לגבי השלימות הרוחנית מצד – עצמה (כדלקמן).

ולכן "הקדוש – ברוך – הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" – כיון ששלימות העבודה של צדיק חודרת ומשתקפת (גם) בשלימות בגשמיותם (בהתאם לשלימותם ברוחניות), שגדר העולם הזה הגשמי מורכב מזמן (ומקום), המתחלק לימים, ימי השנה – כמאמר – חכמינו – ז"ל "משבחר הקדוש – ברוך – הוא בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש – חודש של גאולה", דהיינו, שקביעות ה"שנים" קשורה ב"עולמו" (גשמיות העולם), בניגוד לקביעת "ראש – חודש של גאולה" שקשורה עם "בחר ביעקב ובניו" (הכוונה הרוחנית בבריאת העולם), ושנה (מלשון שינוי ומלשון משנה) מקיפה וכוללת בתוכה את כל שינויי הזמן – לכן מתבטאת שלימות העבודה (הרוחנית) של צדיק ("כשם שהן תמימים") בזה שגם שנותיו תמימות ("כך שנותם תמימים"), ש"הקדוש – ברוך – הוא יושב וממלא שנותיהם . . מיום ליום", וכל יום הוא ניצל בשלימות (על – ידי בירור ה"לבוש" שכנגד אותו יום, כידוע ש"אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא [= אם חסר יום אחד, חסר לבוש אחד]", וימי האדם קצובים לו בהתאם לשיעור הלבושים שהוא צריך להשלים ולתקן), כך שהשלימות והתמימות של צדיק היא ברוחניותו ובגשמיותו (ימים ושנים גשמיים) בשוה. התמימות שלו בשני חייו הגשמיים היא המשך אחד לתמימות בעבודתו הרוחנית – "כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים".

[ויש לומר, שכיון שלשון הגמרא היא "הקדוש – ברוך – הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום", ואינה אומרת בזה שום תנאים והגבלות בצדיקים – צריך לומר, ששלימות זו קיימת אצל כל צדיק ברוחניות הענינים (אפילו אצל כזה שנסתלק ביום אחר מיום הולדתו); אבל מובן, על – פי הנזכר – לעיל (שהשלימות היא כאשר זה מתבטא בגשמיות הימים), שנוספת שלימות – ואדרבה, השלימות בזה בגלוי היא דוקא – כאשר זה מתבטא גם ב"ממלא שנותיהם מיום ליום" בגשמיות הימים, אצל הצדיקים שיום הסתלקותם הוא באותו יום בגשמיות כמו יום הולדתם].

ושלימות זו היתה בגלוי אצל האבות (ש"מאן – דאמר [= מי שאמר] בניסן נולדו בניסן מתו כו'"), ואצל משה רבינו ("היום מלאו ימי ושנותי"), ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (נוסף לזה ששנותיו היו מלאים – מאה ועשרים שנה) – כיון שבהיותם רועי ישראל הראשונים, ובפרט משה – ה"רעיא מהימנא [= רועה נאמן]" של בני – ישראל, התבטאה אצלם השלימות של עבודת הצדיק, כפי שהיא משתקפת ב"מלאו ימי ושנותי".

(דבר מלכות ויצא אות ב, ג)

 

 

 

 

יום שב"ק (טו חשון)

"וכל תלמידיו אינם מקבלים רק הארת מדות אלו וזיון המאיר חוץ לכלי זה ע"י דבוריו ומחשבותיו הקדושים"

ההשפעה היא ע"י האותיות, וכמו ברב ותלמיד שההשפעה היא ע"י אותיות דוקא, דאף שגם מבלעדי האותיות אפשר לידע ולהכיר בהרב שהוא בר שכל, דחכמת אדם תאיר פניו, מ"מ, הרי ידיעה זה היא רק בכללות, אבל בכדי לידע את הפרטים בחכמת הרב, ומכ"ש בכדי לקבל השפעה מהרב, הרי זה ע"י האותיות דוקא, שהשכל מתלבש באותיות המחשבה ובאותיות הדיבור של הרב, ודוקא עי"ז הוא מקבל את ההשפעה. וכן הוא בהשפעת המדות, דגם כאשר מרגיש את התעוררות אהבת הזולת אליו, מ"מ, בכדי שיתגלה טיב אהבתו בפרטיות ושיקבל ההשפעה ממנו הרי זה ע"י ההתלבשות באותיות הדיבור ואותיות המעשה דוקא.

(סה"מ תשט"ו עמ' קלח)

 

"ולכן ארז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו וכו' "

השפעת השכל מה שהרב משפיע לתלמידו, היא השפעה חיצונית בלבד, ולכן הנה משך זמן לא קאים אדעתיה דרביה, דאף שהוא מבין כל מה שאמר לו הרב, מ"מ לא קאים אדעתיה, להיות שהיא השפעה חיצונית בלבד.

(סה"מ תשי"ג עמ' פג)

¯

בדיבור, הנה גם בשעה שמשכיל באופן כזה, יכול לדבר היפך ממה שהשכיל, והיינו לפי שהדיבור הוא נפרד לגמרי. ולכן אותיות הדיבור מעלימים על האור, דאף שגם ע"י אותיות הדיבור הנה לאחר מ' שנין קאי אדעתא דרביה, מ"מ האותיות הם נפרדים לגמרי ומעלימים על האור.

(סה"מ תשט"ו עמ' פט)

 

"כנודע מארז"ל על יעקב אבינו ע"ה שנכנס עמו ג"ע"

ענין זה שיצחק היה בגן עדן – היה גם לאח"ז בהיותו למטה, כפי שמצינו שיצחק אמר "כריח שדה אשר ברכו הוי'", גן עדן, ולכאורה מנין ידע, אלא שזכר מהזמן שהיה בגן עדן. ואף שהסדר הוא שבשעה שהנשמה באה מגן עדן למטה בא מלאך וסטרו על פיו, כדי שלא יבלבל לאופן וסדר העבודה שצ"ל למטה, ודוגמתו כאשר הנשמה צריכה לעלות למעלה עליה לישכח חיזו דהאי עלמא, מ"מ, אצל יצחק היה החידוש שלקח והמשיך את הענינים דגן עדן – למטה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 164)

 

"ומדרגתו הראשונה היא המתפשטת בתלמידיו"

החסרון שנעשה מצד הסתלקותו של רבי, עיקרו בנוגע לענינים נעלים הקשורים עם שלימות העבודה באופן פנימי, משא"כ בנוגע לענינים פחותים שמצד המקיף, הרי, כיון שגם לאחרי ההסתלקות נשאר רושם מהצדיק בבחינת מקיף [ופועל פעולתו על כל המקושרים אליו, גם בהפחותים שבהם, וגם באלה שרק מודים בו], נשארים ענינים אלה גם לאחרי שמת רבי.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 212)

 

 

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א וכרך ב – ליקוטי אמרים (900 עמ')

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים