מומלצים לציבור הדתי
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
דבורה13/03/2024
שלום.האם המתחם פנוי בפסח?במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי מיקום ועלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
אורן13/03/2024
אשמח לקבל הצעת מחיר ראשונית לשבת בתאריך 16/17/אוגוסט מדובר על 12 חדרים, כ - 40 אורחים ( מבוגרים + ילדים ) פנסיון מלא, היפוך ארוחות, פינוי במוצאי שבת, צריכים חדר פעילות שלנו עם עמדת קפה לאורך השבת. מקרר בחדר הפעילות, או בחלק מהחדרים, כשרות בשר חלק, ללא בישולי גויים כלל. תודה, אורן.

לימוד תניא יומי - פרשת שופטים

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת שופטים תמונה 1

יום א' (כח אב)

"הנקרא בשם כנ"י"

הנה, אף שידוע שהמלכות היא בחינת הגילוי שבכל הספירות, הנה זהו רק בבחינת המלכות שבכל ספירה, היינו, שהגילוי דכל ספירה היא ע"י בחינת המלכות שבה, אבל כמו שהמלכות היא פרצוף בפני עצמה הרי היא בבחינת העלם. והיינו, שבחינת המלכות כפי שהיא ספירה העשירית בז"א, היא בבחינת  גילוי, דכיון שז"א הוא בחינת אור, ואור הוא בבחינת עליה ודביקות למעלה, לכן הגילוי הוא על ידי המלכות דוקא, דהגילוי של כל ספירה הוא בחינת המלכות שבה, אבל כמו שהמלכות היא פרצוף בפני עצמה הרי היא בבחינת העלם. וזהו שע"י ההעלם דספירת המלכות, ובפרט ע"י הפרסא כו', נעשה התהוות העולמות בבחינת יש ואפילו דבר נפרד. דהנה, מבחינת ז"א אי אפשר להיות בחינת יש ודבר נפרד, לפי שז"א הוא בחינת גילוי, שהרי כל הענינים שישנם באריך ישנם בז"א בגילוי, דאף שהוא בבחינת  זעיר, מ"מ, בדרך זעיר עכ"פ ישנם שם כל הענינים בגילוי, וז"א רובו חסדים, כמ"ש זכר חסדו, ולכן אי אפשר להיות מבחינת  ז"א בחינת יש ובפרט דבר נפרד, כיון שמצד הגילוי שבבחינת ז"א היה נרגש בההתהוות כח המהווה כו'. משא"כ ספירת המלכות היא בבחינת העלם, דספירת המלכות נקראת בשם כנסת ישראל ע"ש שכונסת בתוכה את האורות ומעלמת עליהם, וההעלם הוא באופן שהאורות שהמלכות כונסת אותם אינם נמשכים בגילוי אל המקבלים, וזהו ההפרש בין העלם המלכות להעלם הכלים, דאף שגם הכלים הם מעלימים, מ"מ, העלם הכלים הוא רק על האור כמו שהוא מצד עצמו, אבל האור כפי שבא בהתלבשות בהכלים הרי הוא בגילוי, משא"כ ההעלם דמלכות הוא לא רק האורות (שהמלכות כונסת בתוכה) כפי שהם מצד עצמם, אלא ההעלם הוא גם על האורות כמו שהיא כונסת אותם, שאינם נמשכים אל המלקבלים מבחינת המלכות. וזהו ענין ים וארץ שבספירת המלכות, ים הוא בחינת ההעלם שבמלכות, והו"ע כנס"י שכונסת בתוכה את האורות ומעלמת עליהם, וארץ הוא בחינת הגילוי שבמלכות, שעי"ז נעשה ההתהוות דבי"ע, שזהו"ע הכל היה  מן העפר, והיינו, שההתהוות שהיא מבחינת ארץ שבמלכות אין בה גם מה שיש בבחינת ים שבמלכות. וזהו שע"י ההעלם דספירת המלכות נעשה התהוות יש ודבר נפרד, ובפרטיות יותר ע"י הפרסא, כי גם מצד ההעלם דספירת המלכות הנה כמו שהיא באצילות אי אפשר להיות ממנה יש ודבר נפרד, ודוקא ע"י הפרסא נעשה בחינת יש ודבר נפרד.

(סה"מ תשי"ד עמ' ה)

¯

וזהו פדה בשלום נפשי, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, דהנה, הקב"ה קאי על בחינת ז"א, לי ולבני הוא בחינת ז"א ומלכות, דבניו הם כנסת ישראל, דכל ישראל בני מלכים הם. ובבחינה זו (ז"א ומלכות) הרי אפשר שתהיה יניקה כו', שזהו"ע הגלות, והפדיה היא ע"י המשכת המוחין. וזהו אומרו כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, שעי"ז נעשה המשכת המוחין, דבתחלה הו"ע התפלה, קו העבודה, שהו"ע ההעלאה, ויש על זה נתינת כח מלמעלה (כנ"ל), כמ"ש אלה תולדות יצחק בן אברהם, ואח"כ הו"ע ההמשכה ע"י גמ"ח, ועיקר המשכת המוחין היא ע"י התורה שהו"ע המשכת מוחין פנימיים ועצמיים. ועי"ז נעשה הפדיה בבחי' ז"א ומלכות, שנעשה בהם פדיה בשלום, היינו פדיה בשלימות.

(סה"מ תשט"ז עמ' סח)

 

"הכלולה מכל מדותיו של הקב"ה"

ידוע כי בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, כמו שרואין במחשבה דבור ומעשה, אשר בכל אחד מתפשטים כחות הנפש, רק כח הנפש שבדבור הוא יותר פנימי מכח הנפש שבמעשה, כמו"כ כח הנפש שבמחשבה הוא יותר פנימי מכח הנפש שבדבור, ואעפ"כ כל אחד כלול מהכל, דהיינו חב"ד חג"ת נה"י, כמו שרואים שבמעשה יש שכל וכו', רק זהו בחינת פנימיות וזהו בחינת חיצוניות וכו' – כמו"כ בבריאת העולמות, דהיינו בבחינת מלכות, יש כל הספירות כנ"ל, ולכן המלאכים המקבלים מבחינת מלכות יש להם השגה, ונהנים מזיו וכו', שש כנפים וכו' [ויש לומר, דחשיב כאן פרטי הענינים דחב"ד חג"ת נה"י: יש להם השגה ונהנין מזיו, הו"ע חב"ד, ושש כנפים הו"ע המדות, חג"ת נה"י], ומכ"ש נשמות.

(סה"מ תשי"ב עמ' קמד)

 

"דכולא קמיה כלא חשיבי"

והנה כדי לפעול המשכת אור הבל"ג צריכה להיות העבודה בדומה לאור הבל"ג, והו"ע ההתבוננות בהענין דכולא קמיה כלא חשיב, והיינו,  שבתחילה מתבונן בהענין דדעת תחתון איך שהאלקות מהוה ומחי' את העולם, וא"כ הרי העיקר הוא החיות האלקי, ואח"כ מתבונן בהענין דדעת עליון, איך שלגבי אוא"ס אין הצמצום מסתיר כלל, ובמילא כולא קמיה כלא חשיב, ואח"כ מתבונן בענין חיבור ב' הדיעות דד"ע וד"ת, וכמו שאמרז"ל הוא מקומו של עולם, דמקומו של עולם הוא מצד ד"ת, ובזה גופא הרי הוא מקומו של עולם, שהוא אוא"ס שקודם הצמצום. וכמו שהיה בביהמ"ק שמקום הארון אינו מן המדה, היינו שהמקום גופא הוא למעלה מגדר מקום. וכמו"כ מצינו גם בזמן, שהראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו ברגע אחת, היינו שכל אריכות הזמן גופא הוא למעלה מגדר זמן. ועי"ז שמתבונן בזה ומתאמת אצלו הענין, אזי ממשיך את אור הבל"ג למטה, שזהו"ע ועבדתם את הוי' אלקיכם, שע"י עבודתו בהתבוננות הנ"ל הרי הוא ממשיך את הוי', שהוא אור הבל"ג, באלקיכם, בעולמות שלמטה.

(סה"מ תשט"ז עמ' קנה קנו)

 

 

יום ב (כט אב)

סימן ט'

 

"ולא יהיה בית ישראל כעוע"ג דזנין ומפרנסין ומוקרין לנשייהו ובנייהו מאהבה"

מאמר העולם שכל אהבה שבה אל האוהב, היינו, שענין של אהבה הוא שהאדם אוהב את עצמו, שלכן אוהב האדם את בנו דוקא, ולא את בנו של חבירו, כי בנו הוא חלק ממנו, וכיון שאוהב את עצמו, לכן אוהב את בנו, משא"כ בנוגע לבנו של חבירו, שאין כאן סיבת האהבה שאוהב את עצמו.

(סה"מ תשט"ז עמ' לג)

 

 

"כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כתיב דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרידו (נ"א יפרדו) מאחד האמת ח"ו"

מדברי קודש רבינו הזקן: "ישראל גוי אחד בארץ" – עם ישראל, גם כשהוא בארציות העולם, קשור הוא עם ה' אחד, השי"ת יוצר מהרוחניות גשמיות, ועם ישראל יוצר מהגשמיות רוחניות.

(היום יום כז אלול)

¯

דעת תתאה, הוא הדעת שבא מצד ההשגה וההתבוננות, שמתבונן בענין הוי' אחד, שהז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, הנה אמיתית ענינם הוא מצד א"ס ב"ה אלופו של עולם, וזוהי עבודתם של ישראל, גוי אחד בארץ, להמשיך בחינת אחד בארץ, ולכן, אף שע"י ההתבוננות בא לבחינת ביטול, מ"מ, הרי הביטול הוא בהגבלה, וגם אי אפשר להיות בזה ביטול במציאות לגמרי, דמאחר שהביטול הוא מצד ההשגה בהיש, אי אפשר שלא יהיה בזה שום ישות, מאחר שכל הביטול הוא מצד היש כו'.

(סה"מ תשט"ו עמ' קמא)

¯

וכשם שיש מעלה בכללות ענין הגלות, כך יש גם מעלה בההתעסקות בדברים גשמיים:

כאשר יהודי עושה חשבון – צדק מחיי היום – יום, ורואה ששעות ספורות בלבד מוקדשות לתורה ותפלה, ואילו את רוב שעות היום ממלא העסק בענינים גשמיים, ולא עוד אלא שבמשך רוב שעות היום צריך להזהר בכמה מיני זהירות שהעסק בעניני העולם לא יבלבל להזמן המוגבל לתורה ותפלה – יכול לחשוב לעצמו: מהי התועלת והתכלית שבזה ?!

הנה: לכל לראש – אין צורך לחפש חשבונות ותכלית כו', כי אם, לעשות את העבודה שצריכים לעשותה, כל אחד בעניניו; אמנם, אם בחשבונות עסקינן – הרי החשבון הוא שיש מעלה בהדברים גשמיים, אשר, דוקא ע"י ההתעסקות בהם כדבעי למהוי (לשם שמים וכו'), הנה לא זו בלבד שאין זה פועל הגשמה וירידה, אלא אדרבה, עי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם בתורה ותפלה.

דוגמא לדבר – ע"ד שמצינו בגמרא בנוגע לדין "חמשה חצאי בקר", "האי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא", היינו, שע"י אכילת בשרא דתורא ניתוסף בתורה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 174 – 173)

¯

אודות פרטי הענינים דהגאולה דיו"ד כסלו – שמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר שבשורת הגאולה הגיעה בין טי"ת כסלו ליו"ד כסלו, בזמן המנחה, וכיון שט' כסלו חל בשנה ההיא ביום השבת, באה בשורת הגאולה – בזמן המנחה – בעת שאמר אדמו"ר האמצעי מאמר דא"ח ד"ה אתה אחד ושמך אחד.

ויש לומר, שבאמירת המאמר ד"ה אתה אחד ושמך אחד בשייכות להגאולה, ומה גם שאמירת המאמר היתה בט' כסלו, שביום זה בשנה שלאח"ז היתה הסתלקותו, גמר ושלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו – מרומז ענין עיקרי בכללות עבודתו של בעל הגאולה.

והענין בזה:

"אתה אחד" – קאי על ענין האחדות כפי שהוא מצד עצמותו ומהותו ית' ("אתה"). ו"שמך אחד" – קאי על ענין האחדות כפי שהוא מצד אורות וגילויים, כי "שמך" (שמו ית') הו"ע האור והגילוי.

ועז"נ "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – שמעלתם של בנ"י ("מי כעמך כישראל") שאינם מסתפקים בהאחדות שמצד אורות וגילויים ("שמך אחד"), ואפילו לא בהאחדות שמצד עצמותו ומהותו ית' ("אתה אחד"), אלא הם ממשיכים את ענין האחדות בארץ דוקא, ("אחד בארץ"),

ודוקא עי"ז מגיעים למעלה מ"שמך אחד", ולמעלה גם מ"אתה אחד" – כי, גם "אתה אחד" אינו עצמות ממש, וכדי להגיע לעצמות ממש ה"ז ע"י המשכת ה"אחד" "בארץ" דוקא, ע"ד המבואר בדרושי חסידות בפירוש "אין ערוך לך . . בעולם הזה", שאמיתית הענין ד"אין ערוך לך" הוא בעוה"ז דוקא.

וענין זה – שע"י המשכת ה"אחד" "בארץ" מגיעים למעלה יותר – מודגש במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי:

ובהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לחידוש של אדמו"ר הזקן לגבי הבעש"ט – שהבעש"ט הראה איך צריך כל יהודי לעבוד את השי"ת, ואילו אדמו"ר הזקן גילה והראה את הדרך איך אפשר לכל יהודי לעבוד את השי"ת. ועד"ז בנוגע לתורת החסידות – שהבעש"ט גילה את האור הגנוז שבתורה (תורת החסידות) שהיה עד אז בהעלם, ואילו אדמו"ר הזקן גילה את האור הגנוז בתורה ע"י תורת חסידות חב"ד, באופן שתבוא בהבנה והשגה לכאו"א מישראל.

ובזה ניתוסף בפרטיות בהתרחבות ובהתפשטות על ידי אדמו"ר האמצעי (בעל הגאולה דיו"ד כסלו) – כידוע שאדמו"ר הזקן היה אומר מאמרים קצרים, ואילו אדמו"ר האמצעי היה אומר מאמרים באריכות ובהתרחבות. וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות החילוק שבין אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי – שאדמו"ר הזקן הוא ספירת החכמה דתורת החסידות, ואדמו"ר האמצעי הוא ספירת הבינה דתורת החסידות, והרי החילוק שבין חכמה לבינה הוא שבחכמה באים כל הענינים באופן של נקודות, ובבינה באים הם באופן של התרחבות והתפשטות.

והנה, ביחד עם זה שדוקא ע"י אדמו"ר האמצעי נעשה התרחבות והתפשטות בגילוי תורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה, שזהו"ע ההמשכה למטה דוקא, הרי הוא (אדמו"ר האמצעי) בעצמו היה מובדל ומופרש מהעולם עוד יותר מאשר אדמו"ר הזקן:

ידוע הסיפור אודות גודל דביקותו של אדמו"ר האמצעי בהיותו שקוע בלימודו, שפעם נפל תינוק מן העריסה (שעמדה בחדרו) ופרץ בבכי, ולא הרגיש בדבר. ואילו אדמו"ר הזקן – שישב באותה שעה בחדר אחר, והיה גם באמצע דביקותו בתורה ותפלה – שמע צעקת התינוק, נכנס לחדרו של בנו (אדמו"ר האמצעי), הרים את התינוק, הרגיעו והשכיבו בעריסה, וחזר לחדרו.

והמשך הסיפור – שלאחר זמן הוכיח אדמו"ר הזקן את בנו, באמרו, שכל ענין החסידות הוא שלא תהיה סתירה בין דביקות רוחנית לענין גשמי, היינו, שגם כאשר נמצאים בדביקות הכי נעלית ירגישו דבר גשמי, וגם בשעה שמרגישים ועוסקים בדבר גשמי יהיו בדביקות הכי נעלית.

וכך כותב גם אדמו"ר האמצעי בספרו תורת חיים סוף פרשת ויחי: "מספרים בשבחי הבעש"ט ז"ל שהתפלל כמה תפלות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליות נשמתו", כי, בשעה ש"היה נשמתו עולה במדרגה גבוה מאד . . לא היה יכול להשפיל את עצמו למטה כלל להשיב לשואלו . . ולזה התפלל כמה תפלות שיוכל לירד למטה דוקא בעת עליות נשמתו הגבה למעלה . . כי כל הגבוה יותר כו' ".

וזהו גם תוכן הענין ד"אחד בארץ" – המודגש במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי – שצ"ל ההמשכה למטה דוקא (התרחבות והתפשטות בגילוי תורת החסידות בהבנה והשגה דוקא), ועי"ז מגיעים למעלה יותר.

ו"מעשה אבות" – שסללו את הדרך – "סימן לבנים" – לילך בדרך זו להיותה דרך סלולה:

ונקודת הענין – שההנהגה צריכה להיות באופן ד"גוי אחד בארץ", היינו, שאין סתירה וניגוד בין ה"אחד" ל"ארץ", שכן, גם כשנמצאים בארץ ועוסקים בענינים ארציים, חדורים ב"אחד", כיון שממשיכים את ה"אחד" "בארץ".

וכאמור – דוקא ע"י המשכת ה"אחד" "בארץ" מגיעים לדרגא שלמעלה גם מ"אתה אחד ושמך אחד".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 193 – 191)

¯

תכלית הכוונה, היא שגם בענינים הגשמיים והחומריים – באכילתו ושתייתו, בשינתו, ובהליכתו ברחוב – יהיה ניכר שהוא חסיד של הרבי ומקושר אל הרבי – וע"ד שמפרש הרבי מ"ש באברהם אבינו "עקב אשר שמע", שגם בה"עקב" ניכר שזהו "עקב" של אברהם אבינו. וזהו תוכן הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" בעבודת האדם – שהמעיינות דתורת החסידות צריכים לבוא ולהתגלות גם ב"חוצה" שבאדם, בענינים חיצוניים, ענינים גשמיים וארציים.

וכשממשיכים את אור החסידות גם בענינים ארציים, "לעשות בארץ", אזי תומשך ברכה והצלחה באופן ד"הפליא הוי' והגדיל" הן ברוחניות והן בגשמיות.

(התוועדויות תשי"א ח"א עמ' 138 – 137)

¯

ובשבת בראשית (הסיום של חודש תשרי וההתחלה של חודשי השנה החל משבת מברכים חשון) ישנם שני הענינים: המעלה של תורה וישראל כפי שהם "ראשית" בעצם (למעלה מעולם), וכפי שהם "ראשית" של העולם. ולכן מקבלים אז את הכוח, אשר עוד טרם שיוצאים מחודש תשרי לעשות את העבודה בעולם, כל אחד בשליחותו הפרטית בחיי היום יום. קוראים בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", שהכוונה ב"בראשית" היא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית" – שזה נותן את הכח אשר ההנהגה דשבת בראשית תומשך במשך כל השנה, שגם בעבודה בעובדין דחול בגשמיות וחומריות העולם, תורגש המעלה של בני ישראל כעם הנבחר, "אתה בחרתנו מכל העמים".

(דבר מלכות פרשת בראשית סוף אות ו)

 

 

 

יום ג (ל אב)

"איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה כמ"ש רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה"

וענין מיוחד בנוגע לצדקה – כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמ"ש רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה".

ואם בנוגע לזמנו כותב רבינו הזקן ש"בעתים הללו" עיקר העבודה היא בצדקה (שעל ידה נגאלין ישראל), עאכו"כ בימינו אלו, לאחרי שעברו כמה דורות מזמנו של רבינו הזקן, ובינתיים עברו עוד כו"כ קיצין, אע"פ שכבר בזמנו של רבינו הזקן "כלו כל הקיצין", נוסף לכך שבזמן הגמרא כבר "כלו כל הקיצין" – הרי בודאי ובודאי שהעבודה העיקרית כנגד כל הענינים כולם היא עבודת הצדקה,

ובהדגשה יתירה בימי בין המצרים, ובפרט מר"ח מנ"א – דמכיון שבימים אלו מודגשת יותר תפלתם ובקשתם של ישראל לצדקתו של הקב"ה, הצדקה העיקרית, שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה, צריכים גם הם להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בענין הצדקה שעל ידה נגאלין ישראל.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 79)

 

  

יום ד (א אלול)

סימן י'

 

"ויובן עפ"י מ"ש בזוה"ק אית חסד ואית חסד אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'"

כל השפעה היא ע"י אותיות דוקא, שיש ב' אופנים, השפעה שמצד הביטול והשפלות, והשפעה שמצד הרוממות והתנשאות. והענין בזה, כמ"ש בזהר דאית חסד ואית חסד, אית חסד זוטא, חסד דאברהם, שהוא חסד דז"א, ואית רב חסד שהוא חסד דאריך. והנה, חסד דז"א הו"ע ההשפעה שמצד הביטול והשפלות, ולכן נקרא בשם חסד זוטא, להיותו חסד שבא מצד הביטול. וזהו גם מה שחידש האריז"ל לקרותו בשם חסד דוקא, כידוע שמקובלים הראשונים היו קוראים מדת החסד בשם גדולה, כמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה, הגדול הגבור, והאריז"ל היה קוראו בשם חסד, לפי שאין ענינו השפעה שמצד הגדולה והרוממות, כי אם מצד הביטול והשפלות, וכנ"ל שלכן נקרא בשם חסד זוטא. והיינו, שאי אפשר לומר שהטעם שנקרא זוטא הוא מצד ההגבלה, שהרי הע"ס בהיותם באצילות הם בלי גבול, והיינו שמדת החסד היא בלי גבול, וכדאיתא בשער היחוד והאמונה מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית, וא"כ אי אפשר לומר שנקרא זוטא מצד ההגבלה. והגם שהבל"ג דאצילות הוא רק לגבי בי"ע, אבל לגבי הכתר הוא גבול, וא"כ הרי היה אפשר לומר שנקרא בשם חסד זוטא לפי שהוא מוגבל לגבי חסד דאריך, הנה באמת אי אפשר לומר כן, דמאחר שבענינו עכ"פ הרי הוא בל"ג, לכן נמשך על ידו הבל"ג שלמעלה מאצילות. וע"ד המבואר בענין בכל מאדך, דעם היות שבאמת הרי זה רק מאד שלך, ואילו לגבי אחר הרי זה בהגבלה, מ"מ, הואיל ובענינו הוא בל"ג, לכן נמשך בזה מאד העליון שהוא בלי גבול באמת. וכמו"כ יובן בענין ז"א דאצילות, דמאחר שבענינו הוא בל"ג, לכן נמשך על ידו בחינת הא"ס שלמעלה מאצילות, שזהו שז"א דאצילות נקרא סוף עולמות הא"ס, היינו שענינו של ז"א דאצילות הוא שעל ידו נמשך הא"ס שלמעלה מאצילות בבי"ע, דכיון שבענינו עכ"פ הוא בל"ג, לכן יש בו ונמשך על ידו גם הבל"ג שלמעלה מאצילות. וא"כ, אי אפשר לומר שנקרא זוטא מצד ההגבלה, שהרי נמצא בו בחינת א"ס שלמעלה מאצילות, ובהכרח לומר שמה שנקרא בשם חסד זוטא, הרי זה לפי שההשפעה שמצד חסד דאצילות היא השפעה שמצד הביטול והשפלות (כנ"ל). וזהו"ע חסד דאברהם, דכתיב ביה ואנכי עפר ואפר, שהיה נחשב בעיני עצמו כשיריים, ולעצמו לא היה צריך כלום, ולכן השפיע ונתן את הכל לזולתו. וכמו שאנו רואים ע"פ רוב באיש הטוב, שהוא בתכלית הביטול בנפשו, ומצד הביטול שבנפשו נעשה טבע בנפשו להרבות טוב וחסד להזולת, וכמארז"ל שתלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. ועד"ז יובן גם בחסד דאצילות, שמצד עוצם הביטול של הספירות דאצילות, דלפני כסאו הם משתחוים, נעשה בחינת החסד וההשפעה להשפיע טוב וחסד בעולם (אלא שלמעלה לא שייך לומר דכיון שאינו צריך לעצמו משום זה הוא משפיע, אך הכוונה היא, שמצד הביטול שבו, הנה הכל תופסים מקום אצלו ונראים לדבר חשוב שראוי להשפיע להם). ואין זה סותר לענין מדת הגבורה דאצילות, שגם היא בביטול באופן דלפני כסאו הם משתחוים, ומ"מ ענינה הוא צמצום והעדר ההשפעה, כי, גם מדת הגבורה היא מצד הביטול, והיינו שמצד עוצם הביטול שבגבורה דאצילות נרגש בה שהביטול שבבי"ע אינו כדבעי, ולכן היא מצמצמת את ההשפעה לבי"ע. אמנם בחינת השפלות והנחת עצמותו הוא יותר בבחינת החסד, והיינו שמצד הביטול והשפלות שלו, ה"ה רואה רק את הטוב בכל דבר וחשוב הוא בעיניו להשפיע אליו כו'.

אמנם בחינת רב חסד הוא ההשפעה שמצד הרוממות והתנשאות, דלפי שהוא מרומם ומנושא ביותר, וטוב לו ביותר (אים איז זייער גוט), לכן רצונו שלכולם יהיה טוב. ואין זה משנ"ת במק"א בענין הרחמים הבאים מצד הרוממות והתנשאות, כי ענין זה הוא מה שטבע המרומם להיות נמשך אל השפל דוקא, ולא למי שהוא במדריגת שר, כמ"ש ואת דכא ושפל רוח, וכללות הענין הוא שבסיבת הרוממות שבנפשו הרי הוא מרגיש את זולתו ומרחם עליו, אמנם מה שמבואר כאן אינו ענין הרחמים ששייך להזולת, כי אם שלהיותו מרומם ומנושא ביותר וטוב לו ביותר, רוצה הוא שלכולם יהיה טוב, ואין בזה הגבלות כלל, שהוא משפיע לכולם בשוה. וכמבואר בענין בחינת ארך אפים, שההשפעה היא גם להכ"ו דורות שהיו מכעיסין ובאין, והיינו שגם מי שהוא יש ומציאות (ער האַלט זיך פאר אַ יש), ובודאי שאינו דכא ושפל רוח, הנה מצד בחינת רב חסד משפיעים גם אליו. וטעם הדבר הוא לפי שבבחינה זו השפעת החסד אינה מצד הזולת כלל, כי אם מצד הטוב שבנפשו, שלכן אין בזה הגבלות כלל, אלא ההשפעה היא לכל אחד. ונמצא, שההפרש בין ב' ההשפעות דחסד זוטא ורב חסד הוא, שבחסד זוטא ההשפעה היא לפי שהזולת תופס מקום אצלו (מצד הביטול שבנפשו), וא"כ ההשפעה היא בהתלבשות, שעושה שינוי בהמשפיע, וגם ההשפעה עצמה משתנית לפי אופן המקבל. אמנם בחינת רב חסד אינו שייך להמקבל כלל, אלא הוא התפשטות הטוב אשר בו, וכאילו היה משפיע בדרך ממילא.

וביאור ב' בחינות אלו בעומק הענין ובאופן נעלה יותר, יובן מהחילוק שבין אור ושפע. דהנה, אור הוא הארה לבד שאינו נוגע להעצם כלל, והיינו שאינו פועל שום שינוי בהעצם, וגם האור אינו משתנה, להיותו מעין המאור, והיינו שלא זו בלבד שהאור הוא מן העצם, אלא שהוא גם לפי אופן ומעין העצם. וכמו אור וזיו השמש, דשמשא אכולי עלמא נייחא, הנה האור אינו פועל שום שינוי בהשמש, דכאשר מאיר אור לא נגרע מאומה בהשמש, וכאשר אינו מאיר אור לא ניתוסף מאומה בהשמש. וכמו"כ להיפך, מצד התוצאות והשכר, שכאשר מאיר אור לא ניתוסף מאומה בהשמש, וכאשר אינו מאיר לא נגרע ממנו מאומה, שזהו שהאור אינו פועל שינוי בהמאור. וכמו"כ גם בהאור עצמו אין בו שינויים, שמאיר במקום האשפה כמו במקום הנקי ללא שינוי כלל, והיינו לפי שהאור הוא מעין המאור. אמנם אור השמש הרי הוא בא בהכרח מהשמש, ואינו תלוי ברצון המאור. אך מזה יובן גם באור וחיות הנפש, ולהבדיל הבדלות אין קץ באור למעלה, שהוא ברצון, שהאור אינו פועל שום שינוי בהמאור, וגם האור עצמו אינו משתנה, כיון שהאור הוא מעין המאור. וכל זה הוא באור, משא"כ בשפע, הרי ההשפעה פועלת שינוי בהמשפיע, וגם ההשפעה עצמה היא משתנית. וכמו ברב המשפיע שכל לתלמיד, הרי זה פועל שינוי בהרב, דאינו דומה כמו שהוא קודם ההשפעה בעת ההשפעה ואחרי ההשפעה, שהרי הוא צריך למדוד את השכל לפי אופן המקבל, שזהו שינוי בהמשפיע. וגם ההשפעה עצמה היא משתנית, שהרי אינו דומה שפע השכל כמו שהוא אצל התלמיד להשכל כמו שהוא אצל הרב, והיינו שגם לאחר שמדד את השכל לפי אופן המקבל, הנה ההשפעה כמו שבאה בכלי המקבל אינו דומה לגבי השכל כמו שהוא אצל הרב, שזהו ההפרש בין אור לשפע, שבאור אין שינוי משא"כ בשפע. וכמו"כ הוא גם בכחות הנפש, שיש הפרש בין רצון לשאר הכחות, כמו כח השכל, שכח השכל הוא מציאות לעצמו חוץ מהנפש והנפש מתלבשת בו, ולכן הוא גם בהשכל עצמו יש שינויים, כיון שבא בהתלבשות, משא"כ ברצון, שהרצון אינו מציאות לעצמו חוץ מהנפש, שהרי כל מציאותו הוא מה שהנפש רוצה, ולכן בסילוק הנפש מהרצון הרי לא נשאר ממנו מאומה, לפי שכל מציאותו הוא רק מה שהנפש הוא רוצה, ולכן הרצון הוא באופן שאין בו שינויים, דכאשר רוצה דבר גדול ודבר קטן הנה תוקף הרצון הוא בשוה, והיינו לפי שאינו בא בהתלבשות. ועד"ז הוא ג"כ ההפרש בין אור לשפע, דשפע בא בהתלבשות, והאור שהוא מעין המאור אינו בא בהתלבשות אלא בדרך ממילא.

(סה"מ תשט"ז עמ' קעא – קעה)

 

"וכדכתיב מימינו אש דת למו"

הנהגת התורה היא בבחינת רצוא ושוב, וכמ"ש מימינו אש דת למו, דימין הוא בחינת המשכה, בחינת שוב, ואש דת הוא בחינת העלאה, כמו האש שדרכו לעלות למעלה, דהיינו בחינת רצוא. ומזה נמשך גם במעשה המצוות, דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שגם המצוות הם בבחינת רצוא ושוב, שזהו"ע מצוות עשה ומצוות לא תעשה, דמ"ע שהם בדרך קום ועשה הם בחינת שוב, ומצוות לא תעשה שענינם הוא שב ואל תעשה, הם בבחינת רצוא.

(סה"מ תשי"א עמ' נב)

 

 

יום ה (ב אלול)

"לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם"

אף שהקב"ה הוא בלי גבול, למעלה ממדה, הרי, להיותו כל יכול, בכחו וביכלתו לחבר בלי גבול עם גבול ומדה ("מדה כנגד מדה"), וכמודגש גם בתומ"צ, שעם היותם בלי גבול, כמ"ש "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים", מ"מ, ניתנו במדה וגבול ושיעור דוקא, ונתלבשו בדברים גשמיים, שמצד עצמם אינם יכולים לסבול בלי גבול, שהרי גשמיות ובלי גבול הם שני הפכים.

(התוועדויות תשי"א ח"א עמ' 304)

 

 

יום ו (ג אלול)

"לכן אמרו במקום שבע"ת עומדין וכו'"

החידוש דפרשת קרח – ש"קרח" הוא פרשה בתורה – הוא, שהפעולה עם יהודי אשר בשם ישראל יכונה צריכה להיות (לא רק בגלל שיעשה תשובה בעתיד, אלא) בגלל מצבו בהוה, היינו, שגם במצב ההוה רואים את הטוב והיפה שבו ("יפה נדרשת"), להיותו "בן ישראל", ש"לבו תמים עם ד' ותורתו".

ובעומק יותר: יש להסתכל על יהודי ש"בשם ישראל יכונה" לא רק בזה שירידתו למצב זה היא צורך עליה, כדי שיוכל לבוא אח"כ למעלת התשובה (עי"ז ש"יקח את עצמו"), אלא יתירה מזה – שהמצב ד"בשם ישראל יכונה" גופא הוא התחלת  העליה, ש"לקח את עצמו להיות נחלק מתוך העדה ... ואתפלג ... להפליגך משאר בני אדם", היינו התחלת העליה לדרגת בעלי תשובה המובדלת משאר בני אדם – "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" ועד ש"אין ... יכולין לעמוד בו".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 541)

¯

נרגש אצלו שכונת הירידה למעמד ומצב הדורש תקון, היא בשביל השלימות שנעשית על ידי התשובה, שמתגלה בפועל (מה שאין כן בצדיק הרי זה בכח ולא בפועל) תוקף ההתקשרות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא גם בהיותו במצב ירוד, על דרך ובדוגמת השלמות דשם הוי' כשנמשך ומתגלה בפועל גם ב(הצמצום והירידה ב) שם אלקים, ולכן, נעשה החשבון – צדק והתשובה מתוך רגש של שמחה ותענוג.

(דבר מלכות פרשת נח אות ז)

 

 

 

יום שב"ק (ד אלול)

"והנה עיקר התשובה הוא בלב"

הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות" הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיוצא בזה), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות", אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על ידי עשיית חשבון צדק בנוגע לכל פרטי עניניו במחשבה דבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים הענינים הדורשים תקון ושלמות, ועוד והוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר".

והתקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה – דאף ש"עיקר התשובה בלב", וכהפסק דין בגמרא שעל ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"), הרי זה מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכח) ההמשך שלאחרי זה עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).

(דבר מלכות נח אות ז)

 

"אך כדי להמשיכו להאיר בעולמות עליונים ותחתונים צריך אתעדל"ת ממש בבחי' מעשה דהיינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה וכו'"

כשמבקשים מהקב"ה שישפיע ברכה עד בלי די, צריכים גם להתנהג באופן ד"עד בלי די", למעלה מהגבלות.

ולא כמו אלה שעושים "חשבונות": ענין זה אינו מתאים וכו', "דאָס פּאַסט ניט פאַר דעם און דאָס פּאַסט ניט פאַר יענעם". ענין זה לא מתאים כלפי בעלת הבית, וענין זה אינו מתאים כלפי נפשו הבהמית, וכיו"ב. וכללות הנהגתם היא באופן של הגבלה.

וגם בנוגע להריקוד – מחליטים שצריך לרקוד משך זמן, ותו לא, כי זהו כבר יותר מדי ... מספיק לרקוד עשר או חמש עשרה דקות, ולכל היותר עשרים דקות, ואם רוקד עשרים ושתים דקות – ה"ז לפנים משורת הדין, והוא כבר "צדיק גמור"...

צריכים לצאת מההגבלות, "עד בלי די", ואז ישפיע גם הקב"ה עד בלי די".

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 161)

¯

לא' הבעה"ב, בעל צדקה, אמר, שגם כשנותן ריבוי צדקה, ועד שנדמה לו שנתן יותר מכפי יכלתו (הוא עשה חשבון שיכול וצריך ליתן צדקה בסכום של שלש ספרות, ובפועל נתן צדקה בסכום של ארבע ספרות ...) אין לו להסתפק בכך, ובודאי שלא לעמוד מול ה"ראי", לטפוח על כרסו ולומר "שישו בני מעי" ... – אם כי מובן וגם פשוט שגם במצב כזה (שמרגיש מעלתו בנתינת הצדקה) צריך להמשיך בנתינת הצדקה, אלא שביחד עם זה, עליו להשתדל לבטל הרגש דמעלת עצמו, ולידע שככל שעושים יכולים תמיד להוסיף ולעשות יותר.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 179)

 

"וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב"

ההגבלה ש"לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו", הוא לא ב"מי שצריך לתקן נפשו עדיין, (ד)פשיטא שלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב (על פי לשון הכתוב דברי הימים – ב ט, כ. ועל דרך זה במלכים – א י, כא) וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב" (איוב ב, ד) (תניא אגרת הקודש סוף סימן י. וראה גם אגרת התשובה פרק ג (צג, א)) שזהו ענין הנוגע לנפשו שלמעלה מ(צדקה שהוא דין ב)ממונו (ראה לקוטי שיחות חלק כז עמוד 217 ואילך).

(דבר מלכות פרשת חיי שרה הערה 53)

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים