הנה משה הוא רועה ישראל, ואיתא במדרש שניסו אותו בזה שטיפל עם קטנים ביותר, דמזה דוקא ראיה שהוא רועה כדבעי, וכמו כן הוא בכל דור ודור, דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, שהם רועי ישראל שבכל דור ודור.

(סה"מ תשי"ב עמ' רב)

יום ב (יז חשון)

סימן כח

"סוד הקרבנות שעל גבי המזבח הן בחי' העלאת מ"נ מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן הן בח' ד' חיות שבמרכבה הנושאות את הכסא פני שור ופני נשר וכו', ועי"ז נמשכים ויורדים מ"ד מבחי' אדם שעל הכסא הנקרא בשם מלכא וז"א"

הנה ענין הקרבנות שהוא שהקריבו בהמה גשמית ע"ג המזבח ונכללת באש שלמעלה, בחינת אריה דאכיל קורבנין, והיינו שהבהמה נכללת בפני שור, וע"י פני שור היא נכללת בפני אריה, בבחינת אריה דאכיל קורבנין, שהוא בחינת מלכות דאצילות מקור הבי"ע, והיינו דהעלאת הקרבנות הוא במלכות דאצילות מקור דבי"ע. ולכן היתה הקרבת הקרבנות על מזבח החיצון שהיה בחצר המשכן, דהנה בבית המקדש וכן במשכן היה ג' דיורים, קודש הקדשים, אוהל מועד (היכל), וחצר אוהל מועד, כנגד תלת עלמין שהן ג' מדריגות כלליים, עולמות הא"ס שלפני האצילות, עולם האצילות ועולמות בי"ע. דקודש הקדשים מכוון נגד עולמות הא"ס שלפני האצילות, ואוהל מועד וההיכל הוא נגד עולם האצילות, והעזרה וחצר המשכן הוא נגד עולמות בי"ע, והקרבת הקרבנות היא על מזבח החיצון בחצר המשכן, דמזבח הוא בחינת מלכות, ומקומו בחצר המשכן היינו כמו שהוא מקור לבי"ע, והיינו, שהעלאת הקרבן הוא במלכות דאצילות כמו שהוא בבי"ע. והסדר בזה הוא שע"י הקרבת הבהמה הגשמית נכללת היא בפני שור שביצירה, וע"י אכילת החיות דיצירה נעשית העליה בעולם הבריאה, וע"י הבירור שבעולם הבריאה נעשית העליה במלכות דאצילות כמו שהוא בבי"ע. והענין בזה, דהנה, שרש הדברים הגשמיים הוא משבירת הכלים דתהו, ויש בהם ב' אופני בירורים, בירור שמלמעלה למטה, ובירור שמלמטה למעלה. הבירור שמלמעלה למטה הוא באופן שלאחרי השבירה שנפל הכל כו', הנה מהמובחר נעשה עולם הבריאה, והשאר נפל ליצירה, ונתברר עוד, ונעשה עולם היצירה, והשאר נפל לעשיה, ונתברר עוד, ונעשה עולם העשיה. והבירור שמלמטה למעלה הוא שע"י עבודת האדם בעולם העשיה נעשה הבירור בעשיה והמובחר שבזה נעשה עולם היצירה, וע"י הבירור שבעולם היצירה הנה המובחר שבזה נעשה עולם הבריאה, וע"י הבירור שבעולם הבריאה הנה המובחר שבזה עולה בבחינת מלכות דאצילות. והענין בזה, דעם היות שמצד ההתהוות ישנו כבר הבירור שמלמעלה למטה, מה ששייך לכל עולם ועולם כו', מ"מ צריך להיות גם הבירור שמלמטה למעלה, כי הבירור שמלמעלה למטה הוא רק בפנימיות העולמות, אבל החיצוניות לא נתברר, ולכן צריך להיות הבירור שני שמלמטה למעלה כדי לברר גם את חיצוניות העולמות. וזהו"ע עבודת הקרבנות שהבהמה נכללת בעולם היצירה, וע"י הבירור שבעולם היצירה היא נכללת בעולם הבריאה, וע"י הבירור שבעולם הבריאה אריה דאכיל קורבנין, הנה בחינת המלכות עולה לאצילות, וע"י העלאת מ"ן דמלכות נמשך המשכת מ"ד דז"א. ולכן נקראת עבודת הקרבנות אכילת מזבח, ולא אכילת אדם, כי, אדם הוא בחינת ז"א, והעליה שנעשית ע"י הקרבנות היא רק בבחינת המלכות, ולכן נקרא בשם אכילת מזבח, היינו, האכילה דבחינת מלכות. ואף שע"י הקרבנות מקבלת המלכות מבחינת ז"א, מ"מ, אין זה ענין אכילת אדם, כי אכילת אדם היינו שע"י האכילה מיתוסף חיות בהאדם, אבל ע"י הקרבנות לא נעשה המשכה (תוספת חיות) בז"א, כי אם שהמלכות מקבלת מז"א.

ועדיין צריך להבין מה שהעליה שע"י הקרבנות היא רק בבחינת המלכות, שהרי רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, היינו, שהעליה שע"י הקרבנות היא למעלה מבחינת מלכות, עד רזא דא"ס שהוא למעלה מעולמות. וזהו הטעם שקרבנות מכפרים על חטא, דאף שענין החטא הוא היפך התומ"צ, ותומ"צ הוא ענין נעלה ביותר, ומ"מ מכפרים הקורבנות על חטא, היינו, שהקרבנות הם למעלה מענין התומ"צ, והוא לפי שע"י ההקרבה מתעלית הבהמה הגשמית ונכללת בשרשה בעולם התהו, שהוא למעלה מן העולמות לגמרי, ועי"ז נעשה ענין הכפרה על תומ"צ, דתורה היא בחינת פנימיות, ומצוות הן מקיפים, אבל הם מקיפים שעל הכלים, היינו שהם בערך הכלים, משא"כ האורות דתהו הן למעלה גם מבחינת מקיפים. וזהו שבתהו היו אורות מרובים, דאין הכוונה מרובים בכמות לבד, אלא מרובים גם באיכות, היינו שהאורות דתהו הם באופן אחר לגמרי במדריגה נעלית שבאין ערוך. דהנה גם בעולם התיקון אמרו חז"ל שאור שנברא ביום הראשון שהיה אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו, לא היה העולם כדאי להשתמש בו, היינו שהוא אור שאינו שייך אל העולם, ומובן שאין הכוונה שהוא בריבוי בכמות, אלא שהוא מהות אחר לגמרי, שזהו הפירוש שלא היה העולם כדאי להשתמש בו, ומזה יובן במכ"ש שהאורות מרובים דתהו הם מרובים באיכות, היינו שמעלת האורות דתהו אינו כמעלת העילה על העלול, אלא שהם בסוג אחר לגמרי שלמעלה לגמרי מן העולמות, וכיון שע"י העלאת הקרבנות מאיר בחינת ריבוי האור דתהו, לכן מתמלאים כל הפגמים והחסרונות שנעשו ע"י החטא.

אך הענין הוא, דעם היות שע"י הקרבנות ממשיכים האורות דתהו, הרי גם האורות דתהו יש להם איזה שייכות להעולמות. דהנה, אורות מרובים וכלים מועטים דתהו הם ב' ענינים שתלוים זה בזה, דהאורות תלוים בהכלים והכלים בהאורות, דכלים מועטים היינו שהכלים היו במיעוט, שלא היה נרגש בהם בחינת כלי, כי הכלי היה ברצוא, ולכן המשיכו אורות מרובים, היינו אור שבלתי מתיישב בהכלי, דהא בהא תליא, שהכלי פעל על האור והאור על הכלי, ומזה מובן שגם האורות דתהו יש להם שייכות אל הכלים. ואף שהשייכות היא באופן כזה שהאורות לא היו בהתיישבות בהכלים, ואדרבה ע"י האורות נעשה שבירה בהכלים, מ"מ, מזה גופא שנעשה שבירה בהכלים, מובן שיש להם איזה שייכות עם הכלים. ולכן, ההמשכה שע"י עבודת הקרבנות אינה המשכת אור חדש, דאף שע"י עבודת הקרבנות נמשך האור דתהו, מ"מ אין זה אור חדש, לפי שהאורות דתהו יש להם שייכות אל התיקון, דהנה תהו ותיקון יש להם שייכות זה לזה, שהרי תהו הוא בשביל התיקון, כמאמר בונה ע"מ לסתור וסותר ע"מ לבנות, היינו דבנין ושבירת התהו הוא בשביל התיקון, ואף דשייכות זו היא בהכלים דתהו, שהרי השבירה היה בהכלים דתהו שמהם נעשה התיקון, אבל האור נסתלק למעלה, מ"מ להיות שהכלים דתהו יש להם שייכות אל התיקון, והאור דתהו יש לו שייכות להכלים דתהו כנ"ל, א"כ הרי יש שייכות להאורות דתהו עם הכלים דתיקון, ולכן הנה האורות דתהו אינם המשכת אור חדש, אלא הם בבחינת ההארה השייכת לעולמות, שכללותה היא בחינת מלכות דאצילות.

אמנם אכילת אדם הוא המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, דהנה, אדם הוא בחינת ז"א, כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שהוא בחינת ז"א, ובחינת ז"א הוא בכלל עולמות הא"ס, כמ"ש רבינו בתו"א פרשת תרומה ע"פ כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, שהם ב' קצוות, קצה הא' הוא בחינה עליונה שבנבראים שהוא בחינת מלכות, וקצה הב' הוא בחינת ז"א שהוא סוף עולמות הא"ס, דעם היותו סוף מדריגות הא"ס, מ"מ, הוא בכלל המאציל. ומ"מ צריך להיות בזה המשכת אור, שזהו"ע אכילת אדם שנתוסף חיות בהאדם, לפי שעם היותו בכלל עולמות הא"ס, מ"מ להיותו סוף עולמות הא"ס, היינו שהוא בגדר תחילה וסוף, א"כ הוא הארה לבד שאינו תופס מקום כלל, וצריך להיות ההמשכה בבחינת ז"א מבחינת האור שלמעלה מעולמות, ע"י אכילת כהנים. והיינו שההמשכה שע"י אכילת אדם היא המשכת אור חדש שלמעלה לגמרי מהעולמות, דלא זו בלבד שאינו כמעלת העילה על העלול, אלא שהוא אור חדש שלמעלה מהעולמות לגמרי.

(סה"מ תשי"ג עמ' כט – לב)

"אכן בשריפת הפרה אדומה"

בנוגע למצות פרה אדומה שנתפרשה בהתחלת פרשת השבוע (פרשת חוקת) – נאמר: "זאת חוקת התורה".

לכאורה אינו מובן: כיון שהמדובר הוא אודות מצוה פרטית – מדוע נאמר בה הלשון "זאת חוקת התורה", ולא "זאת חוקת הפרה" וכיו"ב ?

וההסברה בזה – לפי שמצות פרה אדומה הו"ע כללי, שנוגע לכללות ענין התורה, כדלקמן.

מצות פרה אדומה באה לטהר את האדם מטומאת מת:

טומאת מת היא טומאה חמורה ביותר, כדאיתא במדרש שדוקא בנוגע לטומאת מת שאל משה רבינו להקב"ה "אם נטמא זה במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו של משה". וטעם הדבר, כי, קדושה היא חיות, ואילו מיתה (רח"ל) שהיא היפך החיות, היא היפך הקדושה לגמרי.

וזוהי מעלתה של פרה אדומה – שמטהרת גם מטומאה חמורה זו.

ועז"נ "ויקחו אליך פרה אדומה" – שהטהרה דטומאה חמורה זו ע"י פרה אדומה היא בכחו של משה רבינו דוקא, שכן, אף ששחיטת הפרה וכו' היתה ע"י אלעזר הכהן (מצותה בסגן), מ"מ, מדגישה התורה "ויקחו אליך פרה אדומה גו'", "אליך" דייקא, "לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר".

ועד"ז בנוגע לכל הדורות שלאח"ז – שבכל שמונת הפרות שנעשו בזמן בית שני, וכן בפרה העשירית ש"יעשה המלך המשיח", השתמשו (לקדש הכהנים העושים את הפרה) באפר הפרה שעשה משה במדבר.

וענין נוסף מצינו בפרה אדומה – ש"מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים":

והענין בזה – שבכדי לטהר יהודי שנטמא (רח"ל) בטומאה הכי חמורה, יש צורך בענין המסירת – נפש, כמודגש בכך שהכהן המטהר נעשה טמא כדי לפעול ענין הטהרה.

ומסירות נפש זו מודגשת אצל משה רבינו:

התעסקותו של משה רבינו בפרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, מהווה ירידה עבורו, שהרי, משה רבינו עצמו היה למעלה מענין זה לגמרי, ועד כדי כך, שתמה "במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו",

- והביאור בזה, שבכדי לתקן ענין בלתי – רצוי, צריך להיות איזו שייכות לכך (כידוע הסיפור אודות אדמו"ר האמצעי), וכיון שלא היתה לו שום שייכות לטומאת מת, אפילו לא בדקות דדקות, לכך תמה ואמר "במה תהא טהרתו", עד ש"נתכרכמו פניו" -

ואעפ"כ, כדי לטהר יהודי שנטמא בטומאה חמורה, כולל גם להבטיח ("צו פאַרזיכערן") גם את טהרתו של יהודי שיהיה לאחרי כו"כ דורות (כאמור, שבאפר הפרה שעשה משה השתמשו בשביל כל הפרות שנעשו במשך כל הדורות לאח"ז) – לא התחשב משה רבינו בירידה שלו, והשתדל ("ער האט זיך אריינגעלייגט") מתוך מס"נ בהענין דפרה אדומה.

ולכן נאמר בפרה אדומה "זאת חוקת התורה" – כיון שזהו ענין כללי שנוגע לכללות התורה:

כאשר יהודי מרגיש בעצמו ענין של טומאת מת ברוחניות, כלומר, שחסרה לו חיות בעניני תומ"צ, [ולהעיר, שבזמננו זה "כולנו טמאי מתים"] – יכול הוא לבוא, ח"ו, לידי מצב של יאוש כו'.

ובכן, עליו לדעת, שאין לו להתייאש, כיון שמשה רבינו הבטיח את טהרתו !

- משה רבינו היה אמנם למעלה לגמרי מענין זה, אבל אעפ"כ, מסר את נפשו לעשות פרה אדומה, כדי להבטיח את טהרתם של בנ"י שבדורו ובנ"י שבכל הדורות שלאח"ז, שגם אם יטמאו בטומאה הכי חמורה, יהיו יכולים להטהר מטומאה זו.

ולכן, בכל הזמנים כולם, גם כאשר משה רבינו לא נמצא ("ווען משה איז ניטאָ"), אין ליפול ביאוש בגלל חומר הענין דטומאת מת, כיון ש"אפר פרה של משה לא כלה", "שלך קיימת".

ואע"פ שאין אנו יודעים היכן נמצא אפר זה – הרי הוא קיים, וכשיבוא משיח ימצאו אותו וישתמשו בו בשביל פרה העשירית, ובמילא, "מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה".

וכן הוא גם בנוגע לבעל הגאולה, כ"ק מו"ח אדמו"ר, משה שבדורנו,

- כמאמר חז"ל "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ולא רק "אתפשטותא דמשה", אלא משה בשלימותו ("דער גאַנצער משה"), כי, בכל דור ודור ה"ז אותו משה ("דער זעלבער משה"), אלא שהגופים מחולקים בהתאם ולפי אנשי הדור -

שהתעסק בעצמו בכל הענינים – אפילו בענינים פשוטים – כדי לטהר את בנ"י, ועד לטהרה מענינים כאלה שהם בדוגמת טומאת מת !

- כ"ק מו"ח אדמו"ר מצד עצמו היה למעלה לגמרי ולא היתה לו שום שייכות לענינים אלה, אפילו בדקות דדקות, ואעפ"כ, השפיל את עצמו ("ער האָט זיך אַראָפּגעלאָזט") בענינים פשוטים ביותר, דבר שהיה כרוך אצלו במסירת – נפש ממש... וכל כך למה ? – כדי לטהר יהודי מטומאת מת !...

ולכן, גם עכשיו אין להתייאש ולפחד משום דבר, אפילו לא מטומאת מת, כיון שגם עכשיו אפרו (של משה בדורנו) קיים !

ולהוסיף, שענין זה שייך במיוחד לימים אלה – שבשבוע הבא מתחילים ג' השבועות (מי"ז תמוד עד תשעה באב), ובמילא יש צורך להדגיש שאין מה לפחד מהענינים הבלתי – רצויים הקשורים בזה, כיון שאפרו של משה קיים.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 42 – 39)

ענינה של פרה אדומה (זאת חוקת התורה) קאי על עבודת התשובה, שהיא עבודה בדרך חידוש (כי ללא הירידה למטה לא היתה מעלת התשובה דזדונות נעשו לו כזכויות. ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד שם) – הן מצד תוכן המצוה, שפרה אדומה מטהרת מטומאת מת, אשר בעבודה – זוהי טהרה מן הפירוד ממקור החיים, "אתם הדבקים בה' אלקיכם (שאז הוא) חיים כולכם היום", והן מצד סיבת המצוה, שפרה אדומה באה לכפר על מעשה העגל, שזה הביא מיתה בעולם.

וגם מצד תוצאת המצוה, הרי דוקא ע"י הירידה דחטא העגל וטומאת מת, בא הציווי החדש של "זאת חוקת התורה", ובעבודה – העבודה בדרך חקיקה, כנ"ל.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 566)

"ונתינת מים חיים אל האפר נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה"

ומכיון שבתקופה זו נהוג (במדינה זו וכיו"ב) לשלוח את הילדים והילדות "למחנה קיץ" – יש להשתדל ביותר וביותר שכל ילדי ישראל יהיו ב"מחנה קיץ" שבהם מאיר הגילוי ד"שמש הוי'", כלומר, מחנות קיץ הכשרים, עד לטהרת הקודש.

[להעיר מחילוקי הדרגות בקדושה עד ל"מי חטאת" (חגיגה יח, ב). וי"ל בהדיוק ד"מי חטאת" – שטבע ה"מים" שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (תענית ז. א), היינו, ששלימות הקדושה (חטאת) נמשכת ויורדת למטה, לא רק בהמוחין ומדות, אלא גם בכלי המעשה – "מים חיים אל כלי"].

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 36 – 35 ושם הערה 128)

יום ג (יח חשון)

"דאבא יונק ממזל השמיני כו'"

גם לאחרי הצמצום והמשכת הקו אי אפשר להיות עדיין התהוות החכמה כי אם ע"י שערות דוקא, שזהו"ע או"א במזלא אתכלילו, שחכמה היא ממזל הח' ובינה היא ממזל הי"ג, דענין המזלות הוא ע"ד ענין השערות באדם למטה שהם מהארה בלבד שנמשכת ע"י הפסק עצם הגולגולת, וכמו"כ התהוות חו"ב היא ע"י המזלות דוקא, והיינו שגם לאחר הצמצום והמשכת הקו נעשה התהוות חו"ב ע"י השערות דוקא. וזהו גם מ"ש אלקינו ואלקי אבותינו, כידוע הדיוק בזה, דכיון שבזמן הרי אלקי אבותינו הוא קודם אלוקינו, למה אומרים אלקינו קודם אלקי אבותינו, אך הענין הוא, דאבותינו הוא או"א שהוא חו"ב, ובכדי שיהיה אבותינו שהוא חו"ב צ"ל תחילה אלקינו, שהוא צמצום הראשון, ואח"כ ואלקי דקאי על הצמצומים פרטיים, ואלקי בוא"ו, מורה על ההמשכה שבבחינת שערות, והיינו, שדוקא ע"י הקדמת אלקינו ואלקי, נעשה ההתהוות דאבותינו דהוא חו"ב.

(סה"מ תשי"ד עמ' לב)

"והוא תיקון ונוצר אותיות רצון"

"מזל" הוא גם מלשון "נוזל", שיורד ונמשך למטה, כטבע כל דבר הנוזל שיורד ממקום גבוה למקום נמוך, עד למטה מטה ביותר. ומזה מובן, שהמזל דישראל, וכן שאר המזלות העליונים (י"ג מדה"ר), ועאכו"כ המזלות ד"נוצר" ו"נקה" שהם כללות המזלות – "נוזל" ונמשך למקום נמוך, למטה מטה ביותר, וגם למטה ביחס לענין הזמן – עקבתא דמשיחא (לאחרי ש"כלו כל הקיצין"), וע"י המשכתו למטה – "פועל ישועות בקרב הארץ" (כביאור רבינו הזקן באגה"ק).

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 40)

"אלא על השגגות שהן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה"

בנידון דידן – גידול זקן – בפרט, איתא במאמר מכ"ק אדמו"ר הצ"צ שבפסוק "והוא רחום יכפר עון גו'", "יש י"ג תיבות כנגד י"ג מדות הרחמים, י"ג תיקוני דיקנא שמשם נמשך הכפרה . . ואפ"ל כי י"ג תיקוני דיקנא מהם נמשך והוא רחום כו' ולא ישחית כו' כנ"ל שהם י"ג תיקון הזקן, ע"כ הוזהרנו ולא תשחית את פאת זקנך, דלא"כ לא יומשך בחינת והוא רחום כו' ולא ישחית כו' . . י"ג תיקוני דעתיקא הם רחמים גדולים ע"כ מי שאינו מגלח זקנו כל עיקר ואינו נוגע עליו בברזל כלל מעורר י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא".

זקן – בכלל – הוא צלם אלקים. ישנו צלם אלקים ברוחניות, וישנו צלם אלקים בגשמיות, וצלם אלקים בגשמיות הוא זקן. שלכן, אפילו לדעת המתירים להסיר את הזקן, הרי מ"מ חסר עי"ז הצלם האלקים.

ונוסף על זה, הזקן הוא צינור להמשכת י"ג מדות הרחמים, שלזה זקוק כל אחד ואחד, כולל גם מי שעבר עבירה בשוגג, כידוע שגם שוגג צריך כפרה, כדאיתא גם בנגלה דתורה – בפירוש רש"י על מסכת שבועות.

- הטעם הפנימי על זה הוא כי האפשרות לעבור על חטא גם בשוגג היא רק מצד התגברות הנפש הבהמית, והאדם אשם בהתגברות זו של נפשו הבהמית, וכנ"ל (סי"א) בענין "פירצה קוראה לגנב", וע"ד הפירוש הנ"ל (סי"ד) ב"על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון", דמה שנאנס הוא רק משום שהיה רוצה בכך, ואם באמת לא היה רוצה בכך, לא היה קורה האונס –

וכיון שכל אחד זקוק לי"ג מדות הרחמים – צריך הוא ג"כ את י"ג תיקוני דיקנא (זקן), שעל ידם נמשכות י"ג מדות הרחמים.

- בשלמא אילו היה מעמדו ומצבו בשלימות, שמקיים כל התורה כולה כדבעי, ובמילא יכול לתבוע מאת הקב"ה שיתן לו בני חיי ומזוני לפי שכך מגיע לו ע"פ דין, אזי היה מקום לחקור אם ההלכה כדעת המתירים או כדעת האוסרים; אבל מי שזקוק לי"ג מדות הרחמים, הנה גם אם ס"ל כדעת המתירים, הרי בלי י"ג תיקוני דיקנא חסירה לו המשכת י"ג מדות הרחמים !

ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה אצל אותם יהודים שזכו לכך שהרבי הכניס אותם תחת כנפיו והם שייכים לחסידות – שאצלם הפוסק האחרון הוא כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שפסק להלכה שהסרת הזקן הוא בכלל הלאו ד"לא ילבש גבר", ולדעת הרמב"ם הרי זה בכלל אביזרייהו דעבודה זרה, מג' העבירות שחייבים למסור נפשו עליהן !

ולהעיר, שאע"פ שדיבורים הנ"ל נאמרו ליחיד, מ"מ שייכים הם לרבים, וכל אחד יכול להוציא מהם דברים השייכים אליו.

ויה"ר מהשי"ת שלא נצטרך לדבר בענינים של "סור מרע", כי אם רק בעניני "ועשה טוב" – העליה ממדריגה למדריגה בטוב גופא, וכמאמר רז"ל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל".

ובפרט שכולנו שייכים לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא היה החכם האמיתי, ונמצא שאנחנו בגדר "תלמידי חכמים", ובמילא, לא צריכים לדבר אצלנו בענינים של סור מרע, אלא רק בענינים של "ילכו מחיל אל חיל".

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 143 – 144)

יום ד (יט חשון)

סימן כט

"שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא כו'"

ובהקדם מ"ש "דור הולך ודור בא" – דלכאורה אינו מובן, מאי קמ"ל שלמה המלך, החכם מכל אדם, הרי כל אדם יודע שדור אחד הולך ודור אחר בא במקומו, אלא הפירוש הוא – שדור זה שהולך הוא הוא הדור הבא, כי, רוב הנשמות אינם נשמות חדשות [לא מבעי בדורות האחרונים שאין נשמות חדשות בכלל, כי אם, לעת מן העתים בלבד, אלא אפילו בדורות הראשונים הנה מלבד יחידי סגולה, רוב הנשמות אינם נשמות חדשות] אלא נשמות שכבר היו בעלמא דין, ובאים עוד הפעם לעולם כדי לתקן ולהשלים שליחותם.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 259)

"לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'"

כאו"א מישראל צריך לקיים את כל המצוות שבתורה, חוץ ממצוות המלך, שלהיותו נשמה כללית מוציאם ידי חובתם.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 76)

אף שחסידות חב"ד תובעת שלא לסמוך על הרביים אלא שכאו"א יעבוד בכח עצמו דוקא (וכידוע שזהו ההפרש בין חסידות חב"ד לחסידות פולין), מ"מ ישנם גם עניני עבודה נעלים שאינם בכחו של כאו"א אלא בכחו של הרבי בלבד, ולהיותו נשיא הדור ומלך הדור, מוציא הוא את כל המקושרים והשייכים אליו שיהא נחשב כאילו עשו בעצמם ענינים אלה.

ויש להוסיף, שענין זה שייך גם לאחר הסתלקותו של הנשיא – כפי שמצינו בספר חסידים, ש"רבינו הקדוש – לאחרי הסתלקותו – היה . . פוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום".

והנה, אף שענינים אלה נעשים אצל כל ישראל ע"י המלך והנשיא, מ"מ, כדי שפעולת המלך והנשיא תחשב כאילו נעשה הדבר ע"י כל ישראל, יש צורך בהדגשת הקשר והשייכות בין העם להמלך והנשיא, ורק אז יכול המלך והנשיא להוציא את העם ידי חובתם.

והשייכות של העם אל המלך נעשית ע"י קבלת עול – "אנו עמך ואתה מלכנו":

"אנו עמך", מורה על העבודה דקבלת עול, שעל ידה נעשית השייכות אל המלך, ולכן, גם כאשר העם נמצאים בשדה, "עם שבשדות", והמלך נמצא "לפני ולפנים", הנה גם אז "אתה מלכנו", ועד שעל ידו יוצאים גם הם ידי חובתם במצוות המלך.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 122 – 121)

"וביאור ענין הכרח וצורך לבושים אלו"

עיקר המשכת אוא"ס בעולם הוא ע"י קיום המצוות בכלל וקיום מצוות מעשיות בפרט. והענין בזה, דהנה המצוות הם לבושים, כמ"ש בזהר, וכ"כ נוגע הענין ביותר עד שכאשר חסר יומא חדא חסר לבושא חדא, והיינו, לפי שכל ענין ירידת הנשמה הוא בשביל לגלות אלקות בעולם, והגילוי הוא ע"י קיום המצוות, ולכן נוגע ביותר לבוש המצוות, שהמצוות נעשים לבושים לקבל הארת אלקות. והצורך בלבושי המצוות הוא גם כדי שהנשמות יוכלו לקבל זיו תורתם ועבודתם בג"ע, והיינו, דכיון שהנשמה היא נברא, וזיו תורתם ועבודתם הוא אלקות, ובפרט כמו שהוא בג"ע, לכן צריכה הנשמה ללבושים בכדי לקבל הגילוי דג"ע. דהנה, הגילוי שבג"ע הוא נעלה יותר מהגילוי שבעולמות, שהרי הגילוי בעולמות הוא מבחינת ז' תחתונות בלבד, כמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, וגם גילוי זה הוא בהעלם המהות כי אם המציאות בלבד, משא"כ הגילוי בג"ע הוא מבחינת ג' ראשונות, ומאיר בגילוי מהות האלקות. ולכן הנה בכדי לקבל הגילוי דג"ע הרי זה ע"י הלבוש דוקא, והו"ע המצוות שהם נעשים לבושים להנשמה שעל ידם היא מקבלת את הגילוי דג"ע. וענין לבושי המצוות הוא כמו אספקלריא (אף שהיא אספקלריא) המאירה. דהנה, גם משה רבינו, אף שנשתנה משאר הנביאים, דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, והיינו שנבואתו לא היתה בדרך ידיעת המציאות כי אם בדרך גילוי המהות, מ"מ, גם נבואתו היתה ע"י אספקלריא דוקא, אלא שהיתה אספקלריא המאירה שמגלה מהות האור, והיינו, שאינו דומה נבואת משה לנבואת ישעיה, שנבואת ישעיה היתה באספקלריא שאינה מאירה ונבואת משה היתה באספקלריא המאירה, אבל מ"מ הרי זה ע"י בחינת אספקלריא. וכמו"כ המצוות הם לבושים שבבחינת אספקלריא המאירה, שעי"ז נעשה גילוי בחינת מהות אלקות שבג"ע.

(סה"מ תשט"ו עמ' רד – רה)

ענינה של תורה הוא פירוש וביאור המצוות, והיינו, שפרטי רצון העליון, שהו"ע המצוות נתפרשו ונתבארו בתורה.

וענין זה הוא בעיקר בתושבע"פ, שהרי ידיעת ההלכה היא דוקא מתושבע"פ, שהרי מתושב"כ בלבד אי אפשר לדעת את ההלכה למעשה, כי אם ע"י תושבע"פ דוקא.

ובתושבע"פ גופא – עיקר ביאור המצוות הוא לא במשניות, שהם הלכות בלי טעמים, אלא בגמרא, שענינה הוא השקו"ט והפלפול שבתורה.

ועד כדי כך, שישנה דעה (וכדעה זו פסק אדה"ז בהלכות ת"ת) שעיקר הענין דתושבע"פ הוא לימוד טעמי ההלכות, ובלימוד ההלכות בלבד, ללא טעמים, אין יוצאים ידי חובת לימוד תושבע"פ – דלא כדעת הרמב"ם שגם לימוד פסקי הלכות בלי טעמים, כמו לימוד משניות, נחשב ללימוד תושבע"פ.

[ולכן נחלקו על מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר היד "שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואח"כ קורא בזה, ויודע ממנו תושבע"פ כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" – מכיון שספרו של הרמב"ם אינו אלא הלכות בלי טעמים, ותושבע"פ ענינה הלכות בטעמיהן דוקא. וזהו גם מה שמפרשי הרמב"ם כתבו הגהות וביאורים כו' על ההלכות שבספר הרמב"ם].

וזהו ג"כ החידוש בשו"ע של אדמו"ר הזקן לגבי שו"ע המחבר – שהחילוק העיקרי ביניהם הוא שהמחבר כתב פסקי הלכות בלי טעמים, ואילו אדה"ז כתב הלכות בטעמיהן" (טעמי ההלכות בעצמם, ללא פרטי השקו"ט שבגמרא), כדי שע"י לימוד השו"ע שלו יהיה אפשר לצאת ידי חובת לימוד תושבע"פ לכל הדעות.

ובאופן כזה דוקא הוא עיקר לימוד התושבע"פ – כי ע"י לימוד ההלכות בלי טעמים אפשר לדעת רק את הדין שנאמר בפירוש, או דין הדומה לו בכל הפרטים, אבל אי אפשר לדמות מילתא למילתא כו'. וכיון שענין הלימוד דתושבע"פ הוא "להבין דבר מתוך דבר לדמות דבר לדבר", הרי ענין זה הוא דוקא בלימוד ההלכות בטעמיהן.

והנה, כיון שעיקר לימוד התושבע"פ הוא בלימוד ההלכות בטעמיהן, הרי מובן, שצריך לזה יגיעה רבה, כדי להבין היטב את הטעם, ועי"ז – "להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר", כנ"ל.

ומצד היגיעה – נעשה היחוד של האדם הלומד עם דבר ההלכה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא, ש"השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו", שזהו "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות", ולכן נקראת התורה "מזון", "כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש, ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו . . כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים כו'".

והיינו, שההשכלה שהאדם משכיל ומשיג בלימוד התורה, נעשית מיוחדת עם אלקות, כמו הנפש האלקית עצמה.

אמנם, יחוד זה הוא רק בנוגע להשכלה שמשיג בדבר הגשמי שלומד אודותיו, דכיון שההשכלה מתאחדת עמו, הרי היא מיוחדת עם אלקות כמו נפש האלקית עצמה; אבל הדבר הגשמי עצמו – כיון שאין ביכלתו להיכנס בפנימיות האדם ולהתאחד עמו, אלא הוא נשאר מחוץ להאדם, אין ביכלתו של האדם לפעול בו (בדבר הגשמי) שיתייחד עם אלקות ב"יחוד נפלא" כמו הנפש האלקית עצמה.

ואעפ"כ, גם בדבר הגשמי צריך לפעול יחוד עם אלקות – בדרך לבוש עכ"פ.

וענין זה נעשה ע"י מעשה המצוות – שכאשר האדם מקיים מצוה בדבר הגשמי, הנה עי"ז שהאדם מתעסק בו (בדבר הגשמי), נעשה הדבר הגשמי לבוש להאדם, ועי"ז נעשה גם הדבר הגשמי (שהאדם מלובש בו) מיוחד עם אלקות; אמנם לא כמו היחוד של נפש האלקית עצמה, אבל עכ"פ בדרך לבוש.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 105 – 103)

"ונקראים באד"ר בשם שערות וכדכתיב בדניאל ושער רישיה כעמר נקא כו'"

בשערות אין החיות נרגש, דאף שגם בשערות יש חיות וצומחים וגדלים מהחיות, מ"מ אינם בטלים ומרגישים את החיות, ולכן כאשר גונזים את השערות אין האדם מרגיש כאב. והיינו דהגם שחיותם היא מן הנפש מ"מ לא איכפת ליה אם יהיו מנותקים ממנו ונפרדים ממנו. ולכן במקום השערות הוא מקום הזיעה שהיא הפסולת, ועד שאפשר שיהיו שם גם כינים שהם מנגדים אל האדם, שמצערים ומחלישים אותו. דלהיות שהשערות הם במדריגה כזו שלא איכפת ליה שיהיו נפרדים מהנפש, הנה במקום השערות אפשר שיהיה בחינת המנגד אל הנפש.

(סה"מ תשי"ג עמ' מג)

יום ה (כ חשון)

"הנקרא בשם נועם ה'"

כאשר דורשים מיהודי שיתנזר ("אָפּזאָגן זיך") מתאוות ותענוגי עולם הזה, וכל ענינו יהי' "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'" - טוען הוא, שקשרו אותו דוקא עם הגוף ונפש הבהמית ודוקא בעוה"ז, וא"כ, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתנזר מדברים השייכים לתענוגי עוה"ז, ולהתענג רק מ"נועם הוי'", שזהו"ע השייך לעולם הבא, גן עדן וכיו"ב, שרק אז יתגלה הענין ד"לחזות בנועם הוי'" ?

והמענה על זה – שניתן לו הכח ד"אלקי יצחק", להתבונן ולהתעמק בהענין דלעתיד לבוא וגן עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "ראה ריח גו'", היינו, שכל תענוגי עוה"ז, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם אלא פסולת מהתענוגים דגן עדן, וא"כ, כיצד יניח את עיקר התענוג בשביל לקבל את הפסולת ? ובפרט שכאשר בטל העיקר, אזי ממילא בטל הטפל, וכל שכן הפסולת, ולכן צריך להניח ("אַריינטאָן") את כל מחשבתו ("אַלע זיינע געדאַנקען") בהעיקר, אשר, הדרך לזה הוא ע"י ביטול, שענינו בעבודה הוא קבלת עול – ע"ד העליה לגן עדן, שגם שם צריך להיות ענין הביטול, שעז"נ "ובזה הנערה באה אל המלך".

וזהו גם ענינו של יצחק – "פחד יצחק" – ביטול וקבלת עול.

ובפרטיות יותר:

מצד הענין ד"אלקי יצחק" ניתן הכח לכאו"א מישראל להעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מהזמן.

וענין זה נוגע בכל המצבים, ולדוגמא: בנוגע להתגברות על עניני תאוה – איתא בספרים (ראה של"ה פד, א. ועוד. תניא פי"ד. ובכ"מ) שהעצה לזה היא שהאדם יצייר לעצמו את המצב שלאחרי מילוי התאוה. והרי טבע בני אדם שלאחרי מילוי התאוה רואים שזהו דבר שאין בו ממש ("עס איז גאָרנישט"), ועד כדי כך, שהאדם מתפלא על עצמו היתכן שלא היה יכול להתגבר על התאוה.

ולכאורה נשאלת השאלה: כיצד יפעל על עצמו עתה להיות במעמד ומצב כמו לאחרי מילוי התאוה; לאחרי מילוי התאוה מתקרר מתאוותו, ואילו עתה יצרו בוער כאש, וא"כ, כיצד יתכן שיהיה עתה כמו לאחרי מילוי התאוה ?

והמענה לזה – שכיון שיש בו הענין ד"אלקי יצחק", שהו"ע דלמעלה מהזמן, יכול לעמוד עתה כמו בהמצב שלאח"ז.

ועד"ז בנוגע לעבודה גופא:

כאשר תובעים ממנו את הענין דקבלת עול, ואילו הוא חפץ בעבודה ד"לחזות בנועם הוי'"- טוען הוא, אשר, הן אמת שבענין עול יש מעלה גדולה יותר, מ"מ, מעלה זו תתגלה רק לעתיד לבוא, ואילו עתה המעלה היא בענין ה"גילויים", ובמילא, מוטב לו עתה – טוען הוא – לעמוד במעמד ומצב ד"לחזות בנועם הוי'".

והמענה לזה – שמצד הענין ד"אלקי יצחק", למעלה מהזמן, יכול גם עתה להכיר ("הערן") את המעלה דקבלת עול שתתגלה לעתיד (מהנחה בלתי מוגה).

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 166)

נקל להבין גודל צער הנשמה ועומקו – אם כאשר לאחרי כל היסורים שבירידתה למטה לא מתמלא תכלית המכוון, העליה הגדולה, הבאה ע"י קיום רצון הבורא בחיי היום – יום – שאז נמצא שיסורי הירידה היו ללא תכלית, ואין לך יסורים גדולים יותר מאשר יסורים ללא תכלית.

והגע עצמך:

ידוע שכל היסורים שבעוה"ז אין להם ערך ליסורים שבגיהנם, ועד שאפילו יסורי איוב שבעים שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה א' בגיהנם. ואעפ"כ אמרו חז"ל "מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי", שכדאי כל יסורי גיהנם – אפילו במשך י"ב חודש – בשביל שיקבל העונג בגן עדן. והיינו, שהיסורים דגיהנם, להיותם בשביל תכלית – שעל ידם נעשה בירור וזיכוך וליבון כו' שתוכל הנשמה "לחזות בנועם הוי'" – הרי ידיעת התכלית כשלעצמה מקילה את היסורים.

ועפ"ז נמצא שכל יסורי גיהנם במשך י"ב חודש אין להם ערך לגבי יסורי הנשמה מירידתה למטה ללא עליה אפילו שעה אחת – להיותם יסורים ללא תכלית.

נקל איפוא לשער גודל יסורי הנשמה אם עוברים שעות, ימים, שבועות, חדשים ושנים שבהם לא מתמלאת כוונת הירידה למטה – שהרי "ימים יוצרו ולו אחד בהם", היינו, שלכל נשמה ניתן מספר קצוב של ימים כדי להמשיך ולגלות את ה"אחד", ובמילא, כל רגע שבו נמצאת הנשמה למטה ואינה פועלת פעולתה, מתייסרת הנשמה בצער הירידה למטה ללא תכלית, שאין לך צער ויסורים יותר מזה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 194)

יום ו (כא חשון)

"שרובם ככולם הן מצות מעשיות וגם התלויות בדבור הא קיי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וגם התלויות במחשבה או בלב הרי המצוה ניתנה לאדם הגשמי שבעוה"ז דוקא"

וכמו כן נתלבשו כל המצוות בדברים גשמיים דוקא, עד שגם בנוגע להמצוות דחובת הלבבות מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכו"כ מאמרים שענינם הוא שיהיו מורגשים בבשר לב הגשמי, וכמו באהבת הוי' שצריך שיורגש בלבבו ממש, וכם גם ביראה הנה שיעור המצוה הוא שלבו יתכווץ מיראת הוי', וכמו"כ הוא באהבת ישראל, שהאהבה שאוהב את זולתו צריכה להיות נרגשת בבשר הגשמי, וכשם שכאשר שמוע שמועה טובה בנוגע לעצמו הרי שמועה טובה תדשן עצם, כמו"כ גם כאשר שומע איזה שמועה טובה בנוגע לזולתו, צריך להיות תדשן עצם. וכמו"כ הוא בענין ההשגה, שההשגה צריכה להיות ניכרת במוח הגשמי, שעל ידה נעשה בהמוח ריבוי חריצים וקמטים כו'.

(סה"מ תשט"ו עמ' קנ)

"שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו' "

כדי שתהיה בחירה חפשית, הכרח הוא שכוחות היפך הקדושה יהיו באותה מידה ומשקל של כוחות הקדושה, ולכן "כל הגדול מחבירו", יש לו יותר כוחות של קדושה, אזי גם "יצרו גדול הימנו", שגם ליצרו הרע יש יותר כוחות.

(לקו"ש (בלה"ק) ח"ג עמ' 2)

ידוע שההתהוות היא בכח העצמות דוקא, וכוונת ההתהוות היא להיות גילוי העצמות למטה. וכוונה זו נשלמת ע"י נשמות ישראל שמושרשים בהעצמות, ובהם היא בחירת העצמות, ולכן יש בהם ענין הבחירה, לפי שנלקחים ממקום כזה שיש בו ענין הבחירה, כידוע שענין הבחירה הוא בהעצמות דוקא.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 82)

יום שב"ק (כב חשון)

"וכוונה דלבא באורייתא וצלותא"

ידוע ומקובל בענין הכוונות שבתפלה, אשר אלו שאין דעתם יפה לכוון, מפני העדר הידיעה או מפני שאין בכחם לזכור כוונות הפרטיות בעת התפלה, מספיק שיכוונו כוונה כללית, להיותו תפלתו נשמעת לפניו ית' עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה.

(היום יום יא אדר א)

ראשית הירידה, ר"ל, הוא העדר העבודה בתפלה, הכל נהיה יבש וקר, גם ה'מצוות אנשים מלומדה' הופכים לנטל, ממהרים, מאבדים הטעם בתוכה, והאויר מתגשם, ומובן הדבר שאינו שייך כלל לפעול על הזולת.

(היום יום כג אייר)

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ').

כרך ב – שהיוה"א – קו"א (740 עמ')

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il