סוד הגאולה באחדותנו !
(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
כתוב במדרש ב"ר, ויחי, פר' צח :
אלעזר בן אחוי אמר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא א"ל (דברים ו) שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקדוש ברוך הוא, כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה' אלהינו ה' אחד אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
יעקב חושש שח"ו מזרעו יתפתח מי מבניו בדרכו של אחיו עשו או דודו ישמעאל, שלכאורה זה המשך טבעי לאבותיו. ומעמיד זאת למבחן, והבנים עונים לו ה' א-לוקינו, ה' אחד = כולנו מאוחדים באמונה שהנחלת לנו! כולנו קדושים וטהורים כמוך!
נשים לב לביטויים המופיעים בכתוב : "האספו", "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ" ! שיש בהם הדגשה יתירה מצד יעקב שבניו יאזינו היטב בשעת הפרידה הזו, לציווי לשמור על הליכוד המשפחתי, מתוך דבקות באמונה בה', שזה יהווה סוד הקיום הנצחי של עם ישראל.
מהי הצוואה שמצוה יעקב לבניו ? – מגדיר אותה יפה הרש"ר הירש :
הקבצו ושמעו! על שתי מלים אלה של אבינו הנוטה למות, עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. מבחינה חומרית הרי אתם בני יעקב, מיעוט חסר אונים. אך דוקא מפני שאתם מיעוט חסר אונים, - "הקבצו", היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם באחדות, ב"קיבוץ"; ועוד: שמעו בני יעקב - רק כך יוכלו גם המעטים החלשים לנחול ניצחון על הרבים הגיבורים. רק בכוח הרוח וה"שמיעה", בכוח ההתמסרות לערכי הרוח, כעומק הוראת מלה זו - "שמע" הוא ה"צמא" הרוחני - שאבו, שתו ברצון ממעייני הרוח! הנה זו צוואת יעקב אבינו. "אחדות ורוח", באלה הוא רואה את כוח בניו וחייהם. ועוד: משיתעורר בכם הצמאון לערכי הרוח, אל תהיו צמאים אלא למסורת ישראל אביכם: "ושמעו אל ישראל אביכם"! השתיה ממעייני הרוח היהודית ורגש האחדות והליכוד, אלה הם דברי הצוואה של יעקב; וכך תזהירנו עוד הנבואה האחרונה: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).
והנה במדרש ב"ר פרשה צח, למדנו שיעקב מגלה לנו את סוד הגאולה העתידה: להיות עם מאוחד, באגודה אחת, ללא מחלוקות, וז"ל :
ורבנן אמרי צוה אותן על המחלוקת אמר להון תהיו כלכון אסיפה אחת, הה"ד (יחזקאל לז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו וגו' לבני ישראל וגו', חבירו כתיב נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה מה כתיב אחריו ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו',
לצערנו עדיין לא הגענו בשלב זה של אתחלתא דגאולה לדרגה זו של אחדות, והמחלוקות קורעות את העם היושב בציון, והתופעה של שנאה הולכת וגוברת חלילה, וקיימת תחושה של התרחקות מהקץ. אולם מקובלים אנו שאם "עת צרה היא ליעקב - ממנה יוושע".עלינו להשתדל לטפח את האהבה לזולת, לכל יהודי באשר הוא, ולקדש שם שמים בכל הליכותינו ומעשינו, וליישם בחיי יום יום שלנו את הייעוד האלוקי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". רב גדעון פרל – רב אזורי אלון שבות גוש עציון
יום שישי – עשרה בטבת, תענית ציבור.
תחילת הצום עם עלות השחר: ירושלים 4:54, תל-אביב 4:56, חיפה 4:56, הגולן 4:54, באר שבע 4:55, אילת 4:52.
סיום הצום: ירושלים 16:59, תל-אביב 16:55, חיפה 16:55, הגולן 16:52, באר שבע 17:00, אילת 17:00.
היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.
הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת, גם כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים בשואה שיום מותם לא נודע.
מצינו חומרה מיוחדת בצום עשרה בטבת, שאין בצומות האחרים, אפילו לא בצום תשעה באב. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תק"נ סעיף ג') פסק: "כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר השבת".
הבית יוסף על הטור בסימן תק"נ: עשרה בטבת משונה משאר תעניות. שאפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר. בכל הצומות פירש הנביא את החודש: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח, יט) – וחכמים קבעו היום בחודש. מה שאין כן לגבי עשרה בטבת, שנאמר בו מפורש (יחזקאל כד, א-ב): "ויהי דבר ה' אלי... 'בעצם היום הזה' ".(מנחת חינוך מצוה שא. וראה אור שמח הל' תעניות פ"ה ה"ו וחידושי הגר"ח ראש השנה י"ח, ב'). אמנם בסדרי הזמנים בלוחות שלנו, שאין מקדשים את החודש על פי הראיה, אין יום עשרה בטבת חל בשבת, אבל בספר אבודרהם (סדר תפלת התעניות) כתב: "וחילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת, שאינו חל לעולם בשבת... ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכפורים (ויקרא כג, כח-ל).
רבי יהונתן אייבשיץ הסביר ביערות דבש (ח"א דרוש ב') ע"פ האבודרהם, שעשרה בטבת הוא "יום הרע אויב בקודש לצור על עיר, ויום ההוא קשה לישראל למאד יותר מיום חורבן הבית, כי ט' באב אינו דוחה שבת, ואילו י' טבת דוחה שבת כמו יום הכפורים. ומזה מופת כי צרה גדולה היתה, וכל התחלות קשות, וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח"כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים".
עשרה בטבת – צום ביום שישי - הלכה למעשה:
א. תחילת הצום, ביום שישי בעלות השחר.
ב. שחרית כמו בכל צום. הש"ץ אומר "עננו" בין "גואל" לרפאנו". אבינו מלכנו. קריאת התורה: ויחל, סליחות לפי המנהגים.
בשחרית ובמנחה תפילת אזכרה לחללי השואה, כתקנת הרבנות הראשית לישראל.
ג. מנחה קוראים בתורה ויחל. הפטרה: דרשו ה' בהמצאו. במנחה גדולה אין הכהנים עולים לדוכן, אם מתפללים מנחה קטנה, בערך משעה 14:35 והלאה, הכהנים עולים לדוכן.
ד. בגלל שיום שישי אין אומרים במנחה אבינו מלכנו ואין אומרים תחנון.
ה. במנחה - הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרפאנו, והיחידים אומרים 'עננו' ב'שומע תפילה'.
ו. מתפללים קבלת שבת וערבית, כרגיל, ושוברים את הצום בקידוש של ליל שבת.
ז. מדליקים נרות שבת כרגיל.
ח. מותר לצחצח שיניים.
ט. מי שלא מתקלח בדרך כלל בצום, הפעם, חובה להתקלח לכבוד שבת.
י. קהילות המקיימות דבר תורה בערב שבת, כדי להימנע מטרחה דציבורא בהארכת הצום עדיף לדחות את דבר התורה לתפילה בבוקר.
עננו וקריאת התורה בתענית
אם התענית יוצא בימי שני או ביום חמישי שהם מהימים שקוראים בהם בתורה, קוראים בו 'ויחל' אף כשיש ששה מתענים (ולא צריך עשרה); ואם אין 6 מתענים - קוראים בפרשת השבוע. ראה משנה ברורה סי' תקסו, ס"ק יד.
'ויחל' ("כי תשא" שמות לב, יא-יד, לד, א-י). האשכנזים אף מפטירים במנחה 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיהו נה, ו).
יש לדעת, כי ברכת 'העונה בעת צרה' ("עננו") וקריאת התורה בתענית ציבור נתקנה לציבור של מתענים, עשרה, דווקא (ראה ביאור הלכה סי' תקסה ד"ה 'שאי אפשר'), אבל כשאין עשרה מתענים אין ש"ץ קובע ברכה לעצמה ואין קוראים בתורה. אבל ש"ץ אומר 'עננו' בברכת 'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה. ולגבי 'עננו' עם ברכת 'העונה בעת צרה' - בצום עשרה בטבת, שהוא מדברי קבלה, קובע ש"ץ ברכה לעצמה גם כשיש שבעה מתענים.
כשאין ש"ץ אלא מי שאינו מתענה, הריהו אומר 'עננו' ב'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה, אך אינו אומר 'ביום צום תעניתנו', אלא 'ביום צום התענית הזה'.
עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי
יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה", ויום היארצייט - הזכרון לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. ביום כ"ז בכסלו תשי"א קיבלה הרבנות הראשית את ההחלטה ליום הקדיש הכללי: "יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלהמיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרםולעילוינשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהםולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודיבאשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחותשנשמדו כלילללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחדלהדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.
שבת פרשת ויחי
ההפטרה: "ויקרבו ימי דוד" (מלכים א' ב, א).
יום חמישי, ט"ז בטבת – יום ראשון למנהג תענית שובבי"ם.
שובבים ת"ת
ראשי תיבות של פרשיות השבועות הבעל"ט: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים (תרומה תצוה) שבהם קוראים על גלות מצרים. מנהג יראים, חסידים ואנשי מעשה, שבשנה מעוברת שהחורף שלה ארוך בחודש אחד יותר מבשאר השנים מתענים בכל יום חמישי מן השבועות שקוראים בהם את הפרשיות שובבי"ם ת"ת. ועיקר מה שהם מתענים הוא, שיפרו ישראל וירבו ולא תפיל אשה עוברה, לכן קבעו התעניות ביום חמישי שנבראו בו הדגים ונאמרה בהם הברכה "פרו ורבו" ובהם מברכים תמיד "וידגו לרוב".
סדר התעניות מתחיל בפרשת שמות שבה כתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ונגמר בפרשת תצוה שהוא גמר הצווי על מלאכת המשכן שעל ידו הקב"ה שוכן בתוך בני ישראל וע"י שכינת כבודו הם מתברכים.
דין תעניות אלו כדין תעניות יחיד אבל אינן צריכות קבלה בשעת המנחה של היום הקודם כיון שהתעניות קבועות להם בכל שנות העיבור. ואעפ"י שתחילת התקנה לא הייתה אלא לשנה מעוברת בלבד כבר נהגו שגם בשנים פשוטות מתענים אך חוץ מבפרשיות תרומה ותצוה.
לא מתענים בראש חודש ולא בט"ו בשבט, ואם הם חלים בימי חמישי דוחים התענית לשבוע שקוראים בו פרשיות ויקהל פקודי, ולא לפרשת כי תשא שיש בו מעשה העגל והוא קטגוריה על ישראל, ואין עושים סנגוריה בשעת קטגוריה (מספר התודעה ל"אליהו כי טוב")
תפילה רהוטה
עננו
תפילה שמוסיפים בתענית צבור בתפילת שמונה עשרה. הש"ץ אומרה בין ברכת 'גואל' לברכת 'רפאנו', ואומר אותה כברכה לעצמה, בתפילת שחרית ומנחה. היחיד כוללאותה בברכת 'שומע תפילה'. לפי האשכנזים יחיד במנחה, ואינו אומרה בשחרית, שמא לא יוכל להתענות ונמצאשקרן בתפלתו. הש"ץ אומרה בשחרית, מפני שלא יתכן שלא יהיה לפחות אחד מהקהל שיתענה. לפי יהודי תימן וחלק מהספרדים אומרים אותה גם בערבית שלפני הצום.
נוסח התפילהתפלת עננו נקראת 'תפלת תענית (תענית יא: יג).יש שנויי נוסחאות בין אשכנזים, ספרדים ונוסח הרמב"ם.
נוסח האשכנזיםעֲנֵנוּ ה' עֲנֵנוּ בְּיום צום תַּעֲנִיתֵנוּכִּי בְצָרָה גְדולָה אֲנָחְנוּ. אַל תֵּפֶן אֶל רִשְׁעֵנוּ. וְאַל תַּסְתֵּרפָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ. וְאַל תִּתְעַלַּם מתְּחִנָּתֵנוּ. הֱיֵה נָא קָרובלְשַׁוְעָתֵנוּ. יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנוּ. טֶרֶם נִקְרָא אֵלֶיךָעֲנֵנוּ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר. וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה. עודהֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע. כִּי אַתָּה ה' הָעונֶה בְּעֵת צָרָה. פּודֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה: (בחזרת הש"ץ): בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הָעונֶהלְעַמּו יִשרָאֵל בְּעֵת צָרָה: נוסח הספרדים ופרסעֲנֵנוּ אָבִינוּעֲנֵנוּ בְּיום צום הַתַּעֲנִית הַזֶּה כִּי בְצָרָה גְּדולָה אֲנָחְנוּ. אַלתֵּפֶן לְרִשְׁעֵנוּ וְאַל תִּתְעַלָּם מַלְכֵּנוּמִבַּקָּשָׁתֵנוּ. הֱיֵה נָאקָרוב לְשַׁוְעָתֵנוּ. טֶרֶם נִקְרָא אֵלֶיךָ אַתָּה תַעֲנֶה. נְדַבֵּרוְאַתָּה תִשְׁמַע,כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִיאֶעֱנֶה. עוד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע. כִּי אַתָּה ה' פּודֶהוּמַצִּיל וְעונֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה: בָּרוּךְ אַתָּה ה'.הָעונֶה לְעַמּו יִשרָאֵל בְּעֵת צָרָה:
עננו ה' אלוהינו עננו, ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תסתר פניך ממנו ואל תעלם אזנך משמוע תפילתנו והיה קרוב לשוענו. טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע. כדבר שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. (בחזרת הש"ץ מוסיפים: כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל מכל צרה. ברוך אתה ה' העונה בעת צרה).
עננו ה' עננו, ביום צום תעניתנו, כי בצרה גדולה אנחנו, ואל תַּעְלֵם אזנך משמוע תפילתנו ואל תַּעְלֵם (נוסח אחר: תִּתעלם) מבקשתנו. היה נא קרוב לשועתנו (נוסח אחר: לשוענו). טרם נקרא אתה תענה, כדבר שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. כי אתה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה. (בחזרת הש"ץ מוסיפים: ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ומושיע).
מקום בפרשה / יהושע לביא מדריך טיולים
עד כי יבוא שילה
"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מה יד). "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב... על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב" (רש"י).
בית המקדש שבירושלים נפל בחלקו של בנימין (למרות שירושלים לא נתחלקה לשבטים), שילה נפלה בחלקו של יוסף (אפרים). אך בתלמוד (בבלי זבחים קיח:) כתוב "בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר (דברים לג): חופף עליו כל היום, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין". המהרש"א ישב את הסתירה באומרו ששילה היתה עיר מובדלת, כלומר עיר בנימינית בתוך נחלת אפרים, תופעה די נפוצה בנחלות השבטים.
פרק זמן לא מבוטל עמד המשכן בשילה, 369 שנים. בניגוד למשכן של ימי המדבר שהיה עשוי מקירות עץ, היה זה של ימי שילה בנוי אבן ורק תקרתו עטויה יריעות, מעין קבוע-למחצה.
משכן שילה חרב בעקבות מלחמת אפק ונפילת הארון, אך לא בגלל ההפסד במלחמה אלא בגלל המצב הרוחני הירוד ששרה בו. בשני מקומות מצביע המקרא על מצב זה (תהלים עח) "שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם", (ירמיהו ז) "הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'. כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל". אך גם בהיותו על מכונו שונה היה מהמקדש בכמה קטגוריות הלכתיות (מעשר שני וקדשים קלים נאכלין בכל הרואה, מותר להקריב קרבן יחיד בבמה קטנה).
שילה חרבה ותילה קיים. השם השתמר בפי הערבים סֵיילוּן, ובממצאים בשטח. חומות העיר הכנענית נחשפו בחפירה, כמו גם מחסנים ובהם קנקני שפת צווארון האופייניים לתקופת ההתנחלות.
במאה ה-14 ביקר בשילה ר' אשתורי הפרחי אך סירב לעלות על התל, באומרו שהוא "מקום מזבח, ועדין הקדושה שורה עליו", דעה הלכתית יחידאית. בדרום האתר מבנה (בית כנסת?) שמכונה בשם קובת א-סכינה, כיפת השכינה. במרכזו מסגד וכנסייה ביזנטית שהשם שילה השתמר על רצפת הפסיפס שלה.
בצפון התל, מעט נמוך מהפסגה (בין כתפיו?), נחשף משטח שחלקו חצוב בסלע, שמידותיו הולמות את השטח הדרוש להקמת משכן. בימים אלו פועלות בשילה שלש משלחות ארכיאולוגיות מקבילות, והממצאים רבים ומרתקים. חלקם נמצא עדין בשלב השאלה, התשובות ינתנו לאחר מחקר מעמיק.
לאחרונה נחנך בו מגדל הרואה ובו מיצג המספר את תולדות הישוב המקראי, ובחופשות נערכות במקום הפעלות תנ"כיות.
