מומלצים לציבור הדתי
ישי07/12/2019
בית עסק: פסגת יוחאי
דבורה06/12/2019
דחוף להשבת!!!
משה05/12/2019
אשמח באם תחזור אלי בקשר לאירוח מוצ"ש הזה! תודה
צביה05/12/2019
אשמח לקבל פרטים נוספים ותמונות
בית עסק: וילה בית שמש
ליאור05/12/2019
מחפש לשבת הזו באזור הדרום
בית עסק: קלאב הוטל
בת-שבע04/12/2019
אנו בודקים אפשרות של שבת משפחה בשבת פרשת ויגש 3-4.1.2020. להלן מספר האורחים, מחולק לפי משפחות/חדרים/דירות: זוג זוג + 4 ילדים (10,8,5,3) + תינוקת בת שנה יחיד זוג + ילדה (2) + תינוק(11 חודשים) זוג +2 ילדים (4,2) + תינוק (6 חודשים) 6. זוג (סה"כ - 11 מבוגרים, 7 ילדים, 3 תינוקות)
שרה04/12/2019
שבת חתן
פייגי03/12/2019
שלום רציתי לשמוע פרטים כמה עולה שבת אצלכם
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, ב 19.6.20 נחגוג לבננו בר מצווה. אנו צריכים כ 22 חדרים, ל65 אנשים. זקוקים למקום נגיש לכס"ג. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, בשבת פרשת קורח, 19.6.20 נחגוג בר מצווה לבננו. אנו זקוקים לכ 22 חדרים, כ 65 אנשים. זקוקים למקום נגיש לכסא גלגלים. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, בשבת פרשת "קורח"- 19.6 אנו חוגגים בר מצווה לבבנו היקר. אנו מחפשים מקום נגיש לכס"ג. זקוקים לכ 22 חדרים, כ - 65 אנשים. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
מאיר02/12/2019
רציתי לברר אירוח לשבת בתאריך 3-4.3 לקבוצה של 40, כולל ילדים. אשמח לפרטים.
מאיר02/12/2019
אני מחפש אירוח לשבת ל- 6-8 משפחות כולל אוכל לכל השבת, בתאריך 4.3.
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון

לימוד תניא יומי - פרשת ואתחנן

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת ואתחנן תמונה 1

יום א (ז אב)

אגרת הקדש

סימן א

"זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש"

ידועה התקנה שכותב אדמו"ר הזקן האגרת הקודש: "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה . . לחלק המסכתות כו'".

ועל יסוד זה נתקבלה התקנה שבחג הגאולה י"ט כסלו – עליו אומרים "ברוך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם (ומסיימים בתפלה שיהי' כן גם) בזמן הזה" – מסדרים חלוקת הש"ס, על מנת לסיימו עד י"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

- אלה שכבר נרשמו לחלוקת הש"ס, בודאי טוב, ואלה שלא נרשמו עדיין, יתנו להם עתה פיסת – נייר או כרטיס עבור ההשתתפות בחלוקת הש"ס, עי"ז שיקבלו על עצמם ללמוד מסכת אחת במשך השנה, כך שלקראת י"ט כסלו יסיימו את הש"ס כולם ביחד.

ויש מקום לומר שנחשב לכל אחד מהמשתתפים כאילו סיים את כל הש"ס במשך כל השנה – ע"ד שמצינו בהלכות שבת שמלאכה שעשאוה שנים, אם אפשר לעשותה באחד, פטורים, אבל אם אי אפשר לעשותה באחד, חייבים, ועד"ז בנדו"ד, כיון שכל אחד בפ"ע אינו יכול לסיים את הש"ס בכל שנה – מפני שנתמעטו הלבבות, או מפני שרוצים ללמוד בעיון כו' – ויש צורך שיהיו שנים או רבים שיעשוה, אזי לומד הוא את כל הש"ס בתוך חבורה זו שבינם חולקו המסכתות, ומסיים את כל הש"ס לקראת חג הגאולה הבא, בתוככי כל החבורה.

ועי"ז זוכה כאו"א למ"ש בסיום הש"ס – גמרא עם משניות – "ה' עוז לעמו יתן ("אין עוז אלא תורה", ועי"ז) ה' יברך את עמו בשלום", כיון ש"שלום" הוא "כלי מחזיק ברכה לישראל", כמ"ש לפנ"ז "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", היינו, שאפילו הקב"ה שיודע בודאי מה שנעשה בכל העולם כולו, לא מצא – כביכול – "כלי מחזיק ברכה לישראל", כי אם דבר אחד ויחידי – "שלום", שעל ידו נמשכת ברכתו של הקב"ה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים – שבאמת הרי הם כולא חד.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להמתעסקים לחלק כרטיסים או פתקאות לכל אלה שעדיין לא לקחו מסכת, שגם הם ישתתפו בחלוקת הש"ס.

לאחר שסידרו חלוקת הש"ס – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

אמרו חז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

- ואף שאדמו"ר הזקן מדייק בספר התניא מ"ש "מצרפה למעשה", ולא מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", והיינו, שצריך להיות גם מעשה, מ"מ, הצירוף מתחיל כבר משעה שישנה המחשבה טובה. וכן משמע מהמבואר בתניא שם ענין המחשבה  טובה – שתחילה ישנה המחשבה טובה ואח"כ ישנו המעשה (ובמילא מתחיל הצירוף משעה שישנה המחשבה טובה).

וכיון שכבר התחיל הצירוף של המחשבה טובה אודות לימוד הש"ס, הרי "במחשבה טובה" – לא זו בלבד שהתחילו את הש"ס, אלא כבר סיימו את כל הש"ס, וכיון שכן, צריכים לעשות שמחה לגמרה של תורה.

ינגנו איפוא ניגון שמח לרגל סיום הש"ס, אשר, במחשבה, התחילו זה עתה ללמדו, וכבר סיימוהו, ובמילא – צריכים להתחילו עוד הפעם !

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 150 – 151)

 

"וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחינת רוחניות הנפש האלהית האמונה האמיתית בה' אחד א"ס ב"ה"

ידוע ומפורסם שכ"ק מו"ח אדמו"ר היתה דעתו מאד לא נוחה ("ער האט זייער ניט געהאַלטן") מלימוד חכמות חיצוניות, שזהו ענין שאודותיו כותב אדמו"ר הזקן ש"מטמא בחי' חב"ד שבנפשו", ולכן התנגד לכך כ"ק מו"ח אדמו"ר – בנוגע לבני ישראל בכלל, ובנוגע לתלמידי תומכי – תמימים בפרט.

ואין זה בסתירה לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלח כסף לקבוצת סטודנטים מבני ישראל, שלמדו בשווייץ, כדי לסדר מטבח כשר וכדומה – שהרי ברור שכאשר רואים יהודי שהוא חיגר בשתי רגליו, ואפשר לפעול שיהי' חיגר ברגלו אחת בלבד – יש לפעול לשם כך בכל הכחות, אף שלע"ע אין יכולים לרפאות את הרגל השני'.

ועד"ז בעניננו – שאלו העוסקים בחכמות חיצוניות הם בדוגמת "חיגר":

"חיגר" פירושו – לא מי שאין לו ח"ו רגלים כלל, כי אם אדם שיש לו רגלים, אלא שהוא צולע על רגליו.

ועד"ז ברוחניות: ענין הרגלים ברוחניות הוא ענין האמונה, ו"חיגר" פירושו – לא מי שאינו מאמין ח"ו, כי אם, שאף שמאמין בהקב"ה, ואחר אכילתו מברך להקב"ה שהוא "זן ומפרנס לכל", אלא שאמונתו זו היא באופן של "צליעה" – הוא אינו מעלה על דעתו שהקב"ה יתן לו את פרנסתו באופן אחר, אלא דוקא ע"י שילך ל"קאַלעדזש" וילמד חכמות חיצוניות !...

בשעה שהוא יושב ועורך "חשבון", שבעוד מספר שנים יצטרך להביא פרנסה, ולכן לומד חכמות חיצוניות, בחשבו שפרנסתו תהי' בעתיד מחכמות חיצוניות אלו – הרי זה מורה ששכח לרגע אודות הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל !

והגע עצמך:

הקב"ה מנהיג את העולם מאז שבראו – חמשת אלפים שבע מאות וחמש עשרה שנים, ותמיד הוא זן ומפרנס לכל, עוד לפני שכל מציאות ה"קאַלעדזש" היתה בעולם; אבל הוא חושב, שהדרך היחידה שבה הקב"ה יתן לו פרנסה – היא רק ע"י הליכה ל"קאַלעדזש", ובאופן אחר אין הקב"ה יכול ח"ו ליתן לו את מאת הדולרים לשבוע שהוא זקוק להם !... הדרך היחידה היא "קאַלעדזש" !

חכמות חיצוניות המטמאות את חב"ד שבנפש, ענין שהוא היפך התורה – הם, לדעתו, הכלי היחיד שעל ידו יכול הקב"ה ליתן לו פרנסה !...

וכל – כך גדל ההעלם והסתר, שלא זו בלבד שאין תוקף בענין האמונה, אלא שאין מסתכלים אפילו בעיני בשר, אפילו בדברים המתרחשים בפועל ונראים בחוש:

רואים בחוש, שמבין ההולכים ל"קאַלעדזש" – אחוז קטן בלבד מסתדרים ומתפרנסים בסופו של דבר באותו ענין שלמדו שם.

אלו שמנהלים את ה"קאַלעדזשן" – הם בעצמם מודים שאלו המתפרנסים בסופו של דבר מלימודיהם הם מיעוטא דמיעוטא, אחוז קטן ביותר, שאין להתחשב בו.

- אפילו לדעת רבי מאיר ש"חייש למיעוטא", הרי למיעוטא דמיעוטא" לא חייש גם רבי מאיר. -

ולאידך גיסא – רואים בחוש, שרובא דרובא מאלו שנשארו ללמוד בישיבה, ולא למדו חכמות חיצוניות – מפרנס אותם הקב"ה בהרחבה !

ונמצא, שאפילו מצד החוש אין מקום למחשבה זו. וזה שאעפ"כ חושב הוא כך – הרי זה כמארז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", דהיינו שהוא מאבד גם את שכלו האנושי !

אלא, שנוסף לכך שמחשבה זו מוכיחה על חשבון לא נכון ("ניט אויסרעכענען זיך") ועל כך שהוא אינו מביט אפילו על דברים הנראים בחוש בעיני בשר – הרי נוסף לזה הדבר מורה גם על ענין של "חיגר" שהוא צולע באמונתו (כנ"ל).

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 168 – 166)

 

"ולית אתר פנוי מיניה"

ככל שיגדל ההעלם וההסתר בהמקום ובהזמן (גדר העולם) שבו נמצא, עליו לדעת שהעלם והסתר זה נברא בשבילו, היינו, שדוקא במקום וזמן זה, עם כל ההעלמות וההסתרים שבו, דורשים ממנו ונותנים לו כחות לפעול בו דוקא גילוי הענין ד"לית אתר פנוי מיני'" – ע"ד דיבורו של הקב"ה עם משה "מתוך הסנה" דוקא, "ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילה סנה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 24)

¯

אמנם, בימינו אלו, הנה מצד כו"כ סיבות [והסיבה העיקרית היא – "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם גו'"] הסדר הוא שכאשר מקבלים ילד לתלמוד – תורה, או אפילו לחדר, או אפילו לישיבה קטנה, או אפילו לישיבה גדולה, הנה לא זו בלבד שעדיין אינו מציאות בידיעות התורה, אלא חסר לו אפילו בקיום מצוות מעשיות, וחסר לו בעיקר העיקרים – הכרה בעומק הנפש שיהודי מוכרח ביהדות, ואי אפשר בלאו הכי, דאל"כ אינו מציאות כלל !

ובמילא, תפקידה של הישיבה הוא – לבנות את התלמיד מן היסוד עד הגג, מכף רגלו ועד קדקדו; לא רק שיהי' "למדן", אלא שיהי' מקיים מצוות בפועל, ויתירה מזה, שיקבל את עיקרי ויסודי היהדות – אמונה באלקים חיים,

והיינו, להחדיר בו את ההכרה שאין זה באופן שהקב"ה נמצא באיזה – שהוא מקום מעבר לגבולה של אמריקא ("פון יענער זייט גרעניץ"), ורק מזמן לזמן מתקשרים עמו באמצעות חוט טלפון ("דורך אַ וואַייער"), או כמו בימינו שיכולים להתקשר גם ללא חוט, ע"י גלי אויר בלבד, ולאחרי "שיחה" של מחצית השעה אין עוד קשר ביניהם, כיון שהקב"ה נמצא "ברקיע השביעי", ואילו הוא נמצא ב"יוניטעד-סטייטס אָוו אמריקע"...

תפקידה של הישיבה לשרש ממנו דעה נפסדת זו – להכירו שדעה זו מעמידה בסכנה את חייו, לא רק חיים רוחניים, אלא אפילו חיים גשמיים – שיכולה להיות מציאות במדינה זו ובמקום זה ללא הקב"ה !

ובמילא מובן שאי אפשר לבנות כתלים וגג לפני שמעמידים את היסוד, כי, לאחרי שישנו יסוד חזק, אזי ככל שיוסיפו בבנין הכתלים והגג דיוטא על גבי דיוטא הרי זה טוב ויפה, אבל כאשר אין יסוד, או שישנו יסוד רעוע שמתנדנד, הרי סביר, שאם יוסיף עוד דיוטא, אזי יחריב את כל הבנין, ונמצא, שעומד לבנות בנין מבלי לידע אם יהי' זה "תפארת אדם לשבת בית", או (כפי שכתוב במק"א) "בתיהם קבריהם" רח"ל...

וכיון שכן, מובן ופשוט, שכאשר מקבלים תלמיד, הרי מה שצריך "לבנות" אותו הוא – לעורר את נקודת היהדות שהיא בהעלם בנפשו פנימה (ועדיין אינו יודע אודותה), שתבוא מן ההעלם אל הגילוי;

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 328)

¯

כ"ק מו"ח אדמו"ר פתח פעם התוועדות בהענין ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא".

ואף ש"לית אתר פנוי מיני'", שהקב"ה נמצא בכל מקום, וא"כ, מהי פעולתם של "בי עשרה" ?

אלא הענין הוא, שבשעה שישנם עשרה מישראל יחד, אזי השכינה שרוי' בגילוי יותר, ואז מגיע לב יהודי ביתר קלות להתעוררות.

הענין ש"לית אתר פנוי מיני'" – יש צורך בהתבוננות בזה. יש להתבונן בכך, איך שהקב"ה ברא את העולם ומנהיג את העולם, וממילא נמצא הוא בכל האופנים ("אומעטום") – בכל זמן ובכל מקום. צריכים איפוא להתבונן ("זיך אַריינטראַכטן") בכך.

אבל בשעה שנמצאים עשרה מישראל יחד – הרי אפילו מבלי להתבונן בזה, מתעוררים ללימוד התורה וקיום המצוות, כיון שאז שורה אלקות בגילוי, וממילא נשמתו של יהודי היא בהתעוררות.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 21)

 

"בבחי' עולם שנה נפש"

מבואר בחסידות, שבכללות העולם ישנם ג' ענינים – עולם שנה ונפש, ובכל אחד מענינים אלו ישנה התחלקות לכמה מדריגות, המדריגה הנעלית ביותר ד"עולם" (מקום) – היא ביהמ"ק, ובביהמ"ק גופא – קדש הקדשים, המדריגה הנעלית ביותר ב"שנה" (זמן) – היא יום הכיפורים, והמדריגה הנעלית ביותר ב"נפש" – היא שבט לוי בכלל, כהנים בפרט, וכהן גדול – בפרטי פרטיות.

ונמצא, שהמדריגה הנעלית ביותר היא מדריגת כה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 155)

¯

כשם שישנם חילוקים בנפש, דהיינו שישנה מעלה יתירה כשנמצאים עשר נפשות מישראל יחד – כך ישנם חילוקים בזמן ומקום, שזהו הענין דשנה ועולם.

בשעה שנמצאים בבית – הכנסת, בבית – המדרש או בישיבה – הרי זה באופן אחר לגמרי מאשר בשעה שנמצאים ברחוב וכדומה, כיון שמצד מקום הקודש עומדים בהתעוררות.

וכן ישנו חילוק גם בזמן – שבשבת ויום – טוב, או בעשרת ימי תשובה, עומדים אז בהתעוררות עמוקה יותר מאשר בכל השנה.

וא"כ, בשעה שמתקבצים כל שלושת הדברים יחד,

- נמצאים כאן עשרה מישראל, וכמ"פ עשרה; ונמצאים בהזמן דעשרת ימי תשובה, אשר על זמן זה נאמר "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שהקב"ה קרוב לכאו"א מישראל, מי שיהי' ובאיזה מקום שיהי'; ונמצאים בבית שבו התפלל ולמד כ"ק מו"ח אדמו"ר במשך עשר שנים -

הרי מצד כל ג' הענינים יחד, ודאי שזוהי שעת רצון ושעת הכושר להתעורר בכל הענינים דתורה ומצוות בהנוגע לחיי היום – יום.

והרי זוהי תכלית התורה – להיות כדבעי לא רק כשנמצאים בעשרה בבית – הכנסת או בישיבה ובהזמן דעשרת ימי תשובה, אלא להתנהג גם בכל זמן ובכל מקום בהתאם לההתעוררות שבה עמדו כשהיו בצבור בעשרת ימי תשובה בבית – הכנסת.

ובכדי שתהי' ההנהגה במשך כל השנה כדבעי – הנה בהזמן דעשרת ימי תשובה לוקחים כח וחוזק ("שטאַרקייט") שגם בכל השנה תהי' ההנהגה כדבעי, ולהיות בקירוב להקב"ה.

והרי הקב"ה הוא בעל – הבית היחידי ובעל – הבית האמיתי על העולם כולו, ועי"ז ש"עשה רצונך כרצונו" - "יעשה רצונו כרצונך", שהקב"ה יתן את כל הנדרש, הן ברוחניות והן בגשמיות.

ובזה יובן קישור הענינים דיום כפור עם תפלת כהן גדול שהי' אומר מיד לאחרי העבודה:

יום כפור הוא היום הקדוש ביותר בכל השנה (שנה), שאז התעוררות הנשמה היא הרבה יותר מבשאר ימות השנה (נפש), וברוב היום נמצאים בבית – הכנסת, במקום קדוש (עולם).

ובפרט בזמן שבית – המקדש הי' קיים – שהכהן הגדול הי' בקדשי הקדשים, ומיד לאחר העבודה הי' מתפלל תפלה קצרה להקב"ה על פרנסה עבור כל ישראל. כי כאשר בני ישראל מתקשרים ועומדים בקירוב להקב"ה, אזי אפשר לפעול אצל הקב"ה את כל הנדרש, ללא בקשות יתירות, אלא מספיק תפלה קצרה, שתהי' פרנסה, ופרנסה בכבוד, וילדים, גם בגשמיות, כמפורט ב"תפלה קצרה" דכהן גדול.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 23 – 22)

 

"ונברא ביו"ד א' משמו ית' כו' "

וביאור הענין, וגם להבין        אומרו ביו"ד נברא עוה"ב דוקא, הנה ידוע שעוה"ב בכללותו ענינו קבלת שכר על התורה ועבודה במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא שנקרא בשם עוה"ז, ואח"כ בא העוה"ב שנעשה ע"י תורתם ועבודתם, ובשביל שכר זה דעוה"ב ירדה הנשמה ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. דהנה, אף שקודם הירידה למטה היתה הנשמה בעילוי גדול ביותר, ששייכת רק לעניני אלקות, וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, אין עמידה אלא תפלה, וא"כ הירידה למטה לבירא עמיקתא היא ירידה גדולה ביותר, הנה ירידה זו היא צורך עלי', שעי"ז עולה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכללות ענין העלי' הוא כמ"ש אחת שאלתי מאת הוי' גו' לחזות בנועם הוי', דנועם הוי' הוא הנועם שנמשך משם הוי' (כמ"ש בזהר), שעיקרו הוא אות יו"ד (התחלת שם הוי'), שזהו ביו"ד נברא העוה"ב, ובשביל לחזות בנועם הוי' כדאי כל הירידה.

והענין בזה, דהנה נועם הוא ענין התענוג, וכמו ויהי נועם שענינו תענוג. ויובן מכח התענוג למטה בנפש האדם, שהוא חלוק ונעלה משאר כחות הנפש, למעלה גם מגילוי התרחבות והתפשטות הנפש שמצד התנועה דשמחה שפורצת גדר ומבטלת כל המדידות וההגבלות, כי, פעולת השמחה היא שהנפש וכל כחותי' הם בתנועה של התפשטות, ועד שנמשך ופועל גם באברי הגוף עד לרגלים, שזהו"ע הריקודים. אבל, כל זה אינו התגלות פנימיות הכחות, כי אם שהכחות כמו שהם באים בהתרחבות והתפשטות ועד שנמשך ומתגלה גם בחיצוניות, בהריקוד ברגלים. משא"כ תענוג, הנה אף שגם הוא פועל התרחבות והתפשטות, כמ"ש שמועה טובה תדשן עצם, הרי אין זה באופן של התרחבות והתפשטות בחיצוניות, וכמו שרואים במוחש שכאשר האדם מתענג באיזה דבר תענוג אינו בבחי' תנועה בגופו כמו בריקוד וכה"ג, אלא אדרבה, מצד התענוג ה"ה במנוחה, וא"כ, פעולת ההתרחבות (תדשן עצם) אינה באופן שהכחות כמו שהם באים בהתרחבות והתפשטות יותר, כי אם שממשיכים מפנימיות ועצמיות הכחות, והמשכה זו (מפנימיות ועצמיות הכחות) מתגלה ובאה גם בהכחות כמו שהם. ונמצא, שהעונג מגלה הפנימיות והעצמיות שיבוא בפועל. ודוגמתו למעלה, שנועם הוי', העונג הנמשך משם הוי', שעיקרו אות יו"ד, ביו"ד נברא העוה"ב, הוא גילוי הפנימיות והעצמיות דלמעלה. אמנם, כדי שיוכל להיות הגילוי דנועם הוי', גילוי הפנימיות והעצמיות דלמעלה, צ"ל תחלה ענין הצמצום, המרומז באות יו"ד דשם הוי', ועי"ז יוכל להיות אח"כ גילוי הפנימיות והעצמיות, שהו"ע נועם הוי' שמתגלה בעוה"ב, שעז"נ ביו"ד נברא העוה"ב.

והענין הוא, דהנה, בתחלה הי' אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא הי' מקום למציאות כלל, ואף שבו הי' כלול ג"כ האור המוגבל שאח"כ נתהווה ממנו המציאות, מ"מ, להיותו כלול באור או"ס, לא הי' ניכר לעצמו כלל, ולכן הוצרך להיות הצמצום והסילוק שעי"ז יהי' מקום למציאות. וכידוע המשל על זה מרב ותלמיד, דכאשר הרב רוצה להשפיע שכל לתלמיד שאינו בערכו כלל, הנה אף שבודאי יש בהמשפיע גם אותו השכל שלפי ערך התלמיד, הרי שכל זה כלול ובטל באור שכלו של הרב שמשכיל לעצמו, והשכל שלפי ערך התלמיד אינו ניכר כלל, ולכן צריך שיסלק את אור שכלו לגמרי, ואז דוקא יכול להיות המשכת אור השכל שבערך התלמיד המקבל. ולא עוד אלא שגם לאחרי שנמשך אור השכל שלפ"ע התלמיד, הרי זה עדיין כפי שהרב ממשיך את השכל, ולכן, גם לאחרי שנמשך אור השכל שלפ"ע התלמיד, צריך הרב לשער תחילה כלי שכלו של התלמיד, ורק לאחרי שמשער כלי המקבל, אזי ממשיך מנקודת השכל שלפ"ע התלמיד כפי שהוא אצל הרב, שיומשך למטה לשטח המקבל. ודוגמתו למעלה בהתהוות כל המציאות וכל סדר ההשתלשלות, שכללות ההתהוות היא ע"י שם הוי', ע"ש הי' הוה ויהי', יש בזה הסדר דד' אותיות שם הוי', מהצמצום הנרמז באות יו"ד, עד לשטח המקבל הנרמז באות ה"א אחרונה. דהנה, תחלה צ"ל הצמצום והסילוק שעל ידו יהי' ניכר חיצוניות האור, היינו, האור המוגבל, שנותן מקום למציאות, שאור מוגבל זה לא הי' ניכר תחילה כשהי' אור א"ס ממלא את מקום החלל, כי, אף שגם הוא אינו אלא אור א"ס, אור בלבד ולא עצם, מ"מ, להיותו כמו שהוא בלי צמצומים, ה"ה לפי ערך העצם, היינו בלי גבול, אלא שלהיותו שלימותא דכולא, הרי כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, אבל אעפ"כ, הכח בגבול אינו ניכר, כיון שבגלוי ישנו כח הבלי גבול, אור הבלי גבול. ולזה הוצרך להיות צמצום הראשון שנקרא בשם סילוק, שעל ידו נבדל וניכר חיצוניות האור, וגם חיצוניות האור נתצמצם באופן שיוכל להיות ממנו התהוות מציאות העולמות. והיינו, שפעולת הצמצום היא בב' ענינים. ענין הא', שאור הגבול נבדל מאור הבלי גבול וניכר בפ"ע, ויתירה מזה, ענין הב', שבאור הגבול גופא (לאחרי שניכר בפ"ע) לא יהי' ריבוי אור כמו שהי' קודם הצמצום, שאז הי' גם אור הגבול לפי ערך העצם, ולכן הי' בו ריבוי אור, ופעולת הצמצום היא שלא יהי' בו ריבוי אור. וכל זה שייך רק באור א"ס, שלהיותו אור בלבד ולא עצם, שייך בו ב' ענינים הנ"ל. ההתחלקות דפנימיות האור וחיצוניות האור (אור הבלי גבול ואור הגבול), וענין הצמצום, ששייך רק באור ולא במאור.

ועד"ז בנוגע לבריאת העולמות, שבאוא"ס שלפני הצמצום הי' תחלת עליית הרצון על העולמות, ורצון זה יש בו גם ענין העונג, כמארז"ל על הפסוק שוקיו עמודי שש, שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, שזהו"ע התענוג, הנה קודם הצמצום יש בהתענוג ריבוי ותוקף ביותר, ואי אפשר להיות מזה התהוות המציאות, ולכן הוצרך להיות ענין הצמצום שסילק אורו הגדול, שעי"ז נפעל גם בהאור שבו הוא הרצון והתענוג על עולמות, שתבוא (עס זאָל זיך אויסשטעלן) נקודה בלבד מעצם הרצון והתענוג על בריאת העולמות, וללא הריבוי והתוקף כמו שהוא לפני הצמצום, ונקרא בכללות נקודת הרושם, שהוא היו"ד דשם הוי', נקודה בלבד. ומנקודה זו נמשך גילוי הקו. שנרמז באות וא"ו דשם הוי' שמורה על ההמשכה למטה. אלא שלפנ"ז צ"ל הקדמת ה"א ראשונה, שענינה השערת כלי המקבל כמו שהוא בהמשפיע עצמו עדיין (שלכן נקרא לפעמים בשם שטח דא"ק). ולאחרי כל זה באה הה"א אחרונה, שמורה על שטח המקבל, שהוא עולם האצילות, אורות בכלים.

אמנם כל זה הוא מצד סדר השתלשלות, שהרצון והתענוג שבעולמות הוא בבחי' יו"ד, נקודה בלבד, נקודת הרושם. אבל לאח"ז נעשה הענין שביו"ד נברא העוה"ב, שע"י עבודת בנ"י בקיום התומ"צ (שזוהי תכלית הבריאה כולה, בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית), פועלים שמהיו"ד יהי' נברא העוה"ב (שכר תורתם ועבודתם), היינו, שעצם הרצון ותענוג שבעולמות, שזהו"ע נועם הוי', לא יהי' באופן של נקודה בלבד, אלא יומשך ויתגלה בהתרחבות והתפשטות ביותר. וזהו שבשביל עוה"ב היתה הירידה למטה, כי הגילוי דנועם הוי' הוא נעלה ביותר, למעלה ממדריגת הנשמה כמו שהיתה קודם הירידה, שהרי התענוג הוא גילוי הפנימיות והעצמיות כפי שבא בהתרחבות והתפשטות ביותר (כנ"ל בנפש האדם, ועד"ז למעלה).

וזהו ענין היו"ד כמו שהוא במשפיע, שגם למעלה ישנו הענין דאזעירת גרמה כביכול, שהו"ע הצמצום והסילוק, עד שבא בנקודת הרושם, ובה נכללים כל הענינים שרוצים ליתן למטה להמקבל, כפי שבאים בהתרחבות והתפשטות ביותר, שזהו"ע עוה"ב, נועם הוי'.

(סה"מ תשי"ז עמ' קי – קיג)

 

 

יום ב (ח אב)

"הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ"

בהכרח להנהיג במוסדות חינוך לימוד הלכה למעשה, לכל הפחות ע"י התלמידים בעצמם – לימוד ההלכות הנצרכות בחיי היום יומיים (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשו"ע בענין לימוד השו"ע "לתועלת ידיעת דיני התורה, כפי המבואר בהלכות ת"ת") שרובם הם בשו"ע "אורח חיים", ומקצתם בשו"ע "יורה דעה", ובמדה פחותה יותר בשו"ע "אבן העזר" ו"חושן משפט", ולאחרי כן צריכים לבנות את התלמיד שיהיה לומד תורה ומחדש בתורה – שזהו אופן "לאפשא לה".

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 237 – 236)

¯

עיקר לימוד התורה הוא לימוד ההלכות בנוגע לפועל, לדעת "את המעשה אשר יעשון", וכמדובר לעיל בענין מעלת לימוד ההלכות, שעל זה אמרו רז"ל "כל השונה הלכות כו' שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", דהיינו, שע"י לימוד הלכות התורה, לדעת "את המעשה אשר יעשון", וההנהגה בפועל בהתאם לכך, פועלים שיהי' "עולם לו" – שהעולם נעשה דירה לו ית'.

וזהו גם שהתורה נקראת "רפואה לעולם" – כיון שהעולם מצד עצמו חסר הוא (ע"ד ענין החולי), וע"י לימוד התורה על מנת לעשות, נמשכת רפואה לעולם – המשכת אלקות בעולם, ובמילא נעשית גם המשכת הגשמיות – "ונתתי גשמיכם בעתם גו'".

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 107 – 106)

 

"דאורייתא מחכמה היא דנפקת אבל מקורה ושרשה הוא למעלה מעלה מבחי' חכמה"

וכמו"כ יובן גם בתורה, שהיא נעשית בבחי' מציאות, שהרי התורה היא חכמתו של הקב"ה, והחכמה היא בבחי' מציאות, ובאין ערוך לגמרי לאוא"ס, כמ"ש כולם בחכמה עשית, שהחכמה היא כעשי', שהרי אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, והתורה שהיא בבחי' חכמה ידיעא הרי היא באין ערוך כלל, והיא בבחי' מציאות נפרד. וביאור הענין בקצרה יובן ע"ד ההפרש בין רצון וחכמה בנפש האדם, שהרצון אינו שום מציאות לעצמו כלל, דכל מציאות הרצון הוא רק מרוצת והטיית הנפש, ולכן כשפוסק מלרצות לא נשאר שום מציאות, לפי שאינו מציאות לעצמו כלל מבלעדי הנפש, משא"כ בחכמה, שהיא מציאות כח שמחוץ להנפש. ועד"ז יובן למעלה שהחכמה היא בבחי' מציאות, וכיון שהתורה שהיא בחי' חכמה, הרי היא מציאות נפרד, ולכן שייך בה הלשון דהתקשרות. וההתקשרות היא ע"י נשמות ישראל, דעי"ז שנש"י עוסקים בתורה, פועלים הם הקישור דאורייתא בקוב"ה, כמרז"ל כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו. וכשם שנת"ל בענין הנשמות, שהתקשרותן בקוב"ה היא לפי שבשרשם הם אלקות, כמו"כ הוא גם בתורה, שהטעם שבאפשרות התורה להתקשר בקוב"ה, הוא, לפי שבשרשה היא בחי' רצון ותענוג, שהם ביחוד עם העצם (אלא שירדה בחכמה), ולכן באפשרותה להתקשר בקוב"ה. וזהו תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, דכמו שהם בגילוי הרי הם מציאות נפרד, אך ע"י לימוד התורה באהוי"ר, פועלים ישראל ההתקשרות בהתורה, והתורה פועלת ההתקשרות בישראל.

(סה"מ תשט"ז עמ' קצ – קצא)

¯

באמת יש מעלה יתירה במצוות שהיא נעלית יותר מלימוד התורה. דהנה אף שהתורה היא במדריגה נעלית ביותר, דאורייתא מחכמה נפקת, ובפרט לפי המבואר בדיוק הלשון אורייתא מחכמה נפקת, נפקת דייקא, אבל שרשה הוא למעלה מהחכמה, היינו, שהתורה היא בבחינת רצון, חכמתו ורצונו של הקב"ה, מ"מ לאחרי כל זה, הרי הרצון הוא מורכב בחכמה, והיינו שאין זה רצון ותענוג הפשוט, כי אם רצון ותענוג המורכב, משא"כ המצוות הם רצון ותענוג הפשוט.

(סה"מ תשי"ז עמ' קג, קד)

¯

צריך לעשות הכנה לתורה, שלימודו בתורה יהיה בביטול, שיזכור את נותן התורה ומצוה המצוות, עד שיהיה בביטול במציאות לגמרי, בבחינת תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא, שע"י הביטול הרי הוא מגלה וממשיך את התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות.

(סה"מ תשי"ז עמ' רחצ, רצט)

 

"וזהו חגרה בעוז מתניה אין עוז אלא תורה שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותיה הן דו"ר שכליים או טבעיים"

"מתנים" – "הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם . . וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלקית, האמונה האמיתית בה' אחד . . הנה אמונה זו נק' בשם בחי' מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת א"ס ב"ה . . להוליד מתבונה זו דו"ר . . והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש". וזהו גם שאמרו רז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחי'", כיון שאמונה היא היסוד לכל הענינים.

"אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות – הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ . . וזהו חגרה בעוז מתני' אין עוז אלא תורה, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותי' הן דו"ר".

- במאמר מכ"ק אדמו"ר מהר"ש איתא, ש"הגם כי ע"פ השכל אינו מושג כלל איך עי"ז מתחזק האמונה, (דלכאורה, מהי השייכות דאמונה לתושבע"פ, שמשום זה הנתינת – כח לאמונה היא דוקא ע"י תושבע"פ), אבל באמת כן הוא", והיינו שהעדר ידיעתנו אינו משנה את הענין, וכן הוא הענין, שחיזוק האמונה הוא ע"י תושבע"פ. -

וזהו שיציאת מצרים היתה באופן ד"מתניכם חגורים" – דמכיון שבזמן יצי"מ לא היתה בבני ישראל שום מעלה ("זיי האָבן דאָך גאָרניט געהאַט"), כמ"ש "ואת ערום וערי'", מלבד ענין האמונה, שעי"ז היתה הגאולה, כמארז"ל "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – לכן הי' צורך בחיזוק האמונה (ע"י תושבע"פ), שעי"ז יוכלו בני ישראל לצאת ממצרים.

וכיון ש"בכל דור ודור (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן) ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים" – הרי גם עתה חייב כאו"א ללמוד תורה שבעל – פה בכל יום, וללמוד כפי יכלתו באמת (היינו, לא באופן שעושה "חשבון" מהי יכלתו... אלא כפי יכלתו האמיתית), ועי"ז יוכל לצאת מהמצרים שלו.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 35 – 34)

 

 

 

יום ג (ט אב)

"ויום השביעי שבת לה' אלהיך דייקא כולו לה'"

איתא בזהר שתלמיד חכם נקרא שבת. רמז לזה ישנו גם בגמרא, הגמרא מספרת שהגיע אורח תלמיד חכם, ונתנו לפניו סעודה גדולה. שאל אותו תלמיד חכם, מנין לקחו סעודה זו, והרי לא התכוננו לבואו, וענו לו, שהכינו את הסעודה לשבת, וכשהגיע, נתנו לו את הסעודה של שבת.

השייכות דשבת לתלמיד חכם היא, כיון שבשבת האדם מובדל מעסקי החול, דהיינו מעניני העולם החומרי, וכן הוא גם תלמיד חכם, הוא מובדל מהעולם החומרי.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 230)

 

 

 

יום ד (י אב)

סימן ב

"קטנתי מכל החסדים ומכל כו'"

וזהו גם מ"ש אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ודרשו רז"ל לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה. והענין הוא, דהנה יש זריעה ונטיעה, וההפרש ביניהם, שבזריעה זורעים גרעין שהוא דבר הנאכל, ועי"ז צומח אח"כ בריבוי יותר, והיינו שהצמיחה הוא באותו המהות שבו היא הזריעה, אלא שהוא בריבוי יותר, וגם הריבוי הוא לפי ערך. ואף שיש מעלה בזריעה שאין צריך בזה יגיעה כ"כ וגם אין צריך זמן כ"כ, הרי מצד זה גופא הנה גם הצמיחה היא רק באותו המהות, וגם הריבוי אינו אלא לפי ערך. משא"כ בנטיעה נוטעים בארץ גרעין שאינו דבר הנאכל כלל, ומזה צומח אילן נושא פירות נחמד למראה, והיינו, שהצמיחה הוא במהות אחר לגמרי, וגם הריבוי אינו לפי ערך. ואף שבנטיעה צריך יגיעה ביותר וצריך להיות שהיית זמן ביותר, הנה מצד זה הרי הצמיחה הוא ביותר, שהיא בשינוי המהות, וגם הריבוי הוא שלא לפי ערך. וכמו"כ יובן בעבודת הוי', דישנו ב' אופני עבודה, צדיקים וישרי לב. עבודת הצדיקים היא באופן שרצונם שהגילויים שע"י עבודתם יומשכו מיד (באַלד אויפן אָרט), וישרי לב לא איכפת להם שתהי' ההמשכה במשך זמן, והיינו שאצלם הוא בהשואה, והם מסכימים איך שיהי' רצון העליון, אבל אצלם ההמשכה היא במדריגה גבוהה ונעלית יותר. וזהו גם ההפרש בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה ועבודת הבירורים, דבמצוות עשה נמשך הגילוי מיד, דמיד כשמניח תפילין נמשכים ד' מוחין שלמעלה, ומיד כשלובש ציצית נמשכים ל"ב נתיבות חכמה, אבל במצוות לא תעשה אין נמשך הגילוי מיד, אמנם הגילוי שבמצוות לא תעשה הוא נעלה יותר מהגילוי שבמצוות עשה, כדאיתא בתקו"ז דמצוות עשה הם בו"ה, ומצוות לא תעשה הם בי"ה. וזהו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, דלצדיקים שעבודתם הוא בבחי' הגילוי, יש רק אור, אמנם ישרי לב שעבודתם היא עבודת הבירורים, שמבררים (זיי אַרבעטן איבער) את ההעלם, הנה עי"ז נעשה ענין השמחה, שהוא למעלה יותר מאור.

ועפ"ז יובן גם מה שאמר יעקב קטנתי מכל החסדים וגו'. ובהקדם החילוק בענין עבודת האבות, שעבודת אברהם היתה בבחי' המשכת האור, כמארז"ל אברהם התחיל להאיר, עד אברהם הי' העולם מתנהג באפילה ומשבא אברהם התחיל להאיר. ועבודת יצחק היתה ג"כ בענין האור, דאף שעבודתו היתה בעשיית הכלים כו', הרי זה גופא הי' בענין האור, היינו לעשות כלים אל האור. אמנם, עבודתו של יעקב היתה עבודת הבירורים, שעבד בצאן לבן ארבע עשרה שנה, ועבודתו היתה ביגיעה ביותר, כמ"ש הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, וכמו"כ היתה עבודתו בעבודת הבירורים בארבע מאות איש דעשו, כידוע שהד' מאות איש דעשו הם ד' מאות דיני תקיפין. וע"י שעסק בעבודת הבירורים נמשך לו אור נעלה ביותר. וזהו שאמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, והיינו שע"י עבודתו בבירור ההעלם והסתר, העכבה והעצרה כו', המשיך גילוי אור הקו, ולא רק חיצוניות הקו הנמשך מבחי' מלכות דא"ס, אלא גם פנימיות הקו הנמשך מת"ת הנעלם, דזהו מכל החסדים ומכל האמת, מכל החסדים הוא חיצוניות הקו, ומכל האמת הוא פנימיות הקו שהמשכתו מת"ת הנעלם. וזהו ג"כ מ"ש ועתה הייתי לשני מחנות, כיון שהגיע בת"ת הנעלם שהוא כולל חסד וגבורה, שזהו"ע שני מחנות. וזהו ג"כ מ"ש כי במקלי עברתי את הירדן, מקלי הוא מקל יו"ד, והו"ע המשכת יו"ד, והיינו, שכל גילוי, ובפרט ראשית הגילוי אור הקו, הוא בבחי' נקודה, שזהו יו"ד, אמנם ע"י עבודתו של יעקב בענין הבירורים המשיך לא רק את אור הקו אלא גם את האור שקודם הצמצום, היינו האור הכולל בהעצם, בחי' נקודה העצמית. וזהו גם ענין הירדן, כמארז"ל שנוטל מזה ונותן לזה, נוטל מזה היינו מבחי' האור הכלול בעצמות, ונותן לזה שיהי' בבחי' אור וגילוי. וזהו כמ"ש בזהר ע"פ יהי רקיע גו' ויהי מבדיל בין מים למים, דשאיב מלעילא ויהיב לתתא. והיינו, שע"י עבודת יעקב בבירור ההעלם, שאין זה באופן שביטל את הצמצום (שהרי ישנה מציאות העולמות), אלא שבירר (ער האָט דורכגעאַרבעט) את הצמצום גופא, אזי לא זו בלבד שהצמצום אינו מונע את האור, אלא אדרבה, שהוא עוד מסייע, דשאיב מדא ונותן לדא, היינו, שנמשכים על ידו גם הגילויים שלמעלה מהצמצום, עד שנמשך העצם ממש. ומצד זה ועתה הייתי לשני מחנות, שהם חסד וגבורה, דאברהם הוא קו החסד, ויצחק הוא קו הגבורה, ויעקב אמר אלקי אבי אברהם ופחד יצחק, שכולל ב' הקוים, ולכן יעקב הוא בחיר האבות. וזהו מ"ש בעל השמחה בפירוש קטנתי, שכל שהגילוי הוא למעלה מעלה ביותר צריך להיות השפלות למטה מטה ביותר, כי הכלי להגילוי שלמעלה מעלה הוא העדר המציאות וההעלם ביותר, וע"י העבודה בבירור ההעלם והעכבה אזי נמשך העצם.

וכמו"כ הוא בכאו"א מישראל, ובפרט בצדיקים ראשי נשיאי ישראל, שכאשר הי' אצלם ענין של העצרה והעכבה, וביררו זאת (זיי האָבן עס דורכגעאַרבעט), אזי ההעכבה גופא מסייעת להגילוי. והיינו, שצדיקים דומים לבוראם, ולכן, כשם שבהגילוי שלמעלה הנה ע"י ההעכבה נמשך לא רק גילוי הקו, ולא רק האור הכלול, אלא גם העצם, כמו"כ הוא בצדיקים, שע"י עבודתם בבירור ההעכבה והעצרה, הרי זה נעשה כלי ליפוצו מעינותיך חוצה, שנמשך לא רק גילוי הקו אלא גם אור הכלול, ועד שממשיכים ולוקחים את העצם של הצדיק נשיא הדור.

(סה"מ תשי"ז עמ' סח – עא)

¯

"וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמ"ש מרחוק ה' נראה לי. וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב"

כל שהוא בבחינת קירוב יותר לבחינת עצמות א"ס הרי הוא יותר בבחי' ביטול המציאות ובבחינת חושך בעצמו. וכמאמר כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות, והיינו שעם היותו כתר עליון, ראשית לכל הספירות, ובזה גופא הוא בחינת אור צח ומצוחצח, מ"מ, אוכם הוא, שזהו מצד הביטול קדם עילת העילות, וכמאמר כל נהורין מתחשכן קמיה, קמיה דוקא. וכן הוא בכללות ענין האור למעלה, שדוקא כאשר מתרחק ממקורו אזי נעשה בבחינת מציאות אור, משא"כ כשהוא בקירוב וכלול במקורו, אזי אינו בבחינת מציאות אור כלול, וכדאיתא בזהר לאו אינון נהורין.

(ספר המאמרים תשי"ח עמ' מז, מח)

¯

ועד"ז מצינו בנוגע ללימוד התורה ולעניני קדושה בכלל, ובלשון אדמו"ר הזקן – "וכל הקרב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות שפל רוח למטה מטה", כמ"ש "קטנתי מכל החסדים".

ובהנוגע לעניננו: כיון שהקב"ה קירב יותר את ה"עשיר", ויודע הוא יותר יוקר התורה – אזי מרגיש יותר מה שעדיין חסר לו בזה, ומרגיש שע"י "כחו ועוצם ידו" לא יוכל להגיע לכך;

- הן אמת שצריך להיות הענין ד"יגעת", שהרי "לא יגעת ומצאת אל תאמין", אבל, כדי שהענין ד"יגעת" יפעל שאכן יהי' "ומצאת", צריך לידע שישנו פס"ד בתורה ש"יהיב פרוטה לעני והדר מצלי":

ראש הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה ("מצלי") היא הברכה ד"אתה חונן לאדם דעת", שהקב"ה יתן לו חכמה, בינה ודעת להבנת התורה.

וההדקמה לזה היא – "יהיב פרוטה לעני", דהיינו, שנפגש עם ה"רש" בלימוד התורה, ונותן לו מה שלעת – עתה חסר לה"רש", אבל אצלו ישנו, ואזי, כאמור, "מאיר עיני שניהם הוי'" – גם עיני ה"עשיר".

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 90)

¯

בבואו מפטרבורג כתב אדמו"ר הזקן את אגרת הקודש הידועה ד"ה קטנתי, שתוכנה, ש"כל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה", וכפי שאמר יעקב "קטנתי", שהי' "קטן . . במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים" שעשה הקב"ה עמו, כמ"ש "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", כי החסדים הם "בחי' קרבת אלקים", וגודל הקירוב פועל את ענין הביטול (קטנתי") ביתר שאת וביתר עוז.

ובנוגע לעניננו – ובהקדמה:

בענין של שמחה בכלל הרי "כל ישראל ערבין זה בזה", כך שנמצאים כולם בתנועה של שמחה. אבל, בהשמחה גופא ישנם חילוקים, ו"כל הקרוב", ו"כל הקרוב קרוב" – שממנו נדרש יותר ענין הביטול (כנ"ל) – נרגש אצלו ענין השמחה יותר.

ומזה מובן גם בנוגע להשמחה די"ט כסלו הקשורה עם הנצחון של תורת החסידות, ש"אור וחיות נפשנו ניתן לנו", ובמילא הרי זה נוגע לכל הענינים – שגם בזה יש חילוקי דרגות, וישנו "כל הקרוב כו'" לענינים דתורת החסידות (ובודאי יש אצלם גם ענין הביטול יותר, כדרישת רבינו הזקן החל משנת תקנ"ט) – שהם אלה שעיקר ענינם ועסקם הוא בלימוד תורת החסידות, ובפרט ה"משפיעים" שזוהי ה"משרה" (בלשון המדינה: ה"דזשאַבּ") שלהם.

ובהתאם לכך, הרי בעמדנו עתה בהשמחה די"ט כסלו – הנה הבחורים והמשפיעים של חסידות יאמרו "לחיים" עבור עצמם, ואח"כ יצרפו אליהם את כל הקהל עם ניגון חסידי.

והענין בזה – שלימוד החסידות צריך להיות באופן שלאח"ז יפיצו את המעיינות חוצה, וכמדובר כמ"פ שהסימן ל"מעיין" אמיתי (ולפי הרמב"ם הרי זה תנאי עיקרי) – שלא זו בלבד שמימיו קשורים ומחוברים להמקור, אלא שמימיו מפכים גם ממנו והלאה, ואם לאו (שאצלו נעצרים המים) אין לו דין של מעיין. ולכן אמרתי שהבחורים והמשפיעים יצרפו אליהם את כל הקהל, אבל ההתחלה צריכה להיות מ"כל הקרוב".

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 281 – 280)

 

"וכמארז"ל שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא"

מבואר בתורת חיים (ובכ"מ) הטעם שיוסף נענש על זה שעשה כלים בטבע, אף שגם יעקב עשה כן – כיון שמדריגתו של יעקב היתה בסדר השתלשלות, והתיירא שמא יגרום החטא, ולכן הוצרך לעשות כלים בטבע, משא"כ יוסף, צדיק עליון, מצד מדריגתו הנעלית לא היה לו להתיירא משום דבר, ולא היה זקוק לטבע.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 222)

 

"משא"כ בזלע"ז הוא ישמעאל חסד דקליפה"

וגם במ"ת מצינו שבני ישמעאל מצד תוקף החסד לא היו יכולים לקבל את התורה, לפי שלא יכולים לקיים לא תנאף.

(סה"מ תשי"ז עמ' רלח)

 

"וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'"

נוסף על הפירוש ב"פדה בשלום" שהפדי' היתה ע"י שלום – ישנו גם הפירוש שהפדי' עצמה היא באופן של שלום.

וענין זה מצינו גם בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן – שהרי באגרת הקודש ד"ה קטנתי שכתבה "אחר ביאתו מפטרבורג" (אחר יציאתו מהמאסר), מביע רצונו ופקודתו שתהי' הנהגה של שלום ביחס לאחיהם (אלה שעדיין לא הכירו את הפנימיות והאמיתיות שמונחת בתורת החסידות),

ומסיים, "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'", שגם מצדם תהי' הנהגה של שלום – שזהו רצונו של צדיק, שנמשך גם במעשה דכתיבה, ובהכרח שסוכ"ס יתקיים בפועל (אף שכותב רק "כולי האי ואולי"), שאכן יהי' מעמד ומצב של שלום.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 226)

¯

ונמצא, שבי"ט כסלו הוכר ונקבע החיוב דלימוד תורת החסידות ע"י כאו"א מישראל, כמו כל חלקי התורה.

וזהו גם היסוד לדברי אדמו"ר הזקן שתורת החסידות אינה רק עבור חלק מבני ישראל, אלא עבור כל בני ישראל – כיון שתורת החסידות היא חלק מהתורה, שעלי' נאמר "משה קיבל תורה מסיני (שבזה נכלל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) ומסרה כו'" – לכל בני ישראל עד סוף כל הדורות, שהרי כל נשמות בני ישראל שבכל הדורות היו במעמד הר סיני, וקיבלו את כל התורה כולה.

ולכן מצינו שתיכף אחר ביאתו מפטרבורג כתב אדמו"ר הזקן מכתב כללי הידוע בשם קטונתי, שבו מסיים: "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'" – שהכוונה והתכלית בזה היא שעי"ז יצטרפו גם הם ללימוד החלק דפנימיות התורה, כפי שנתבארה בתורת החסידות.

והענין בזה – שכדי לפעול שגם אלה שהיו סבורים שעדיין אין לגלות פנימיות התורה (כי אם ליחידי סגולה בלבד), יתהפכו לפתע מן הקצה אל הקצה ויתחילו ללמוד פנימיות התורה – יש צורך לעשות "כלי" (כמו בכל הענינים כיו"ב), וה"כלי" לזה הוא ענין האהבה והקירוב.

וע"ד שמצינו בכללות הענין דמ"ת – ש"כפה עליהם הר כגיגית", ומבאר אדמו"ר הזקן ש"הר הוא בחינת אהבה עליונה", עד לאהבה רבה שלמעלה מהכלים, שנשמות בגופים לא היו יכולים לקבל בפנימיותם, שלכן "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ורק לאחרי זה קיבלו התורה, וישבו ללמדה.

ומזה מובן גם בנוגע לחלק התורה שהוא פנימיות התורה – שכדי שיתחילו ללמדה גם אלה שעדיין לא למדוה, הרי ה"ממוצע" שבדבר הו"ע האהבה והקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת",

והיינו, שכאשר ישנה תנועה של אהבה וקירוב מצד אחד, מצדו, אל אותם יהודים שעדיין לא לומדים פנימיות התורה, הרי טבע האדם – אפילו טבע שלמטה מטעם ודעת, ששרשו מהטבע שלמעלה מטעם ודעת – ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שנעשה גם הקירוב מצדם.

וקירוב זה מביא להתכלית – שכולם יחד ילמדו את החלק דפנימיות התורה, שעז"נ "דע את אלקי אביך".

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 131 – 130)

 

 

 

 

 

יום ה (יא אב)

סימן ג

"וזהו שאמרו רז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"

בעוה"ז הגשמי אי אפשר להיות נמשך הארה כי אם מבחינת ממכ"ע, שזהו החיות ששייך להעולם, וכיון שמצוות ענינם המשכת בחינת סוכ"ע, לכן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כיון שהעולם אינו יכול לקבל המשכת בחינת הסוכ"ע.

(סה"מ תשי"ז עמ' עב)

 

 

 

יום שב"ק (יג אב)

סימן ד

"חיצוני' הלב"

על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – איתא בירושלמי: "תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה".

כמדובר כמ"פ, הרי כל הענינים והעבודות שבמשכן ומקדש הגשמי – ישנם גם במשכן ומקדש הרוחני, שנמצא בכאו"א מישראל.

המזבח הוא לב האדם. כשם שבמזבח הגשמי היו מזבח החיצון ומזבח הפנימי – כך ישנם גם בלב "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב". המזבח שעליו חל הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח" הוא המזבח החיצון. וברוחניות: צריכה להיות התלהבות בגילוי, בחיצוניות הלב – שהלב יבער לאלקות.

"שבת" – הו"ע השביתה, התנתקות ("אָפּגעטראָגן") מהעולם, ולכן אסורים אז "עובדין דחול". פירוש הדבר בעבודה בנפש האדם הוא – השגה, "וקראת לשבת עונג", שמצד הגילוי אור שמשיג, מנותק הוא מכל עניני העולם. עלול הוא לחשוב, שמכיון שהוא עוסק בהשגה, עומד הוא למעלה מהתרגשות, אין הוא זקוק ל"אש" ולכן אומרים לו: "לא תכבה" – "אפילו בשבת".

ובקצה השני – מי שעומד בריחוק, עלול לחשוב שכבר אין לו שום שייכות ח"ו, ולכן אומרים לו: "לא תכבה" – "אפילו בטומאה". אל תביט על מצבך, אלא – לא תכבה, ראה שענין זה לא יכבה אצלך, אלא עליך ללבות ללא הפסק ("זאָלסט האַלטן אין איין אויפבלאָזן") ב"אש תמיד", האש האלקי שנמצא אצלך, שלא יכבה. וזה יביא להענין ד"לא תכבה" כפירוש המגיד ממעזריטש נ"ע, שה"לא" – כל הענינים הלא – טובים – "תכבה", שיתכבו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 162)

 

"חיצוני' הלב היא התלהבות המתלהבת מבחי' הבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה [להתבונן] בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'"

כל המועדים נקראים בשם "מועדים לשמחה".

והענין בזה – שהשמחה באה ע"י המשכה והארה המאירה במועד זה, שהמשכה זו מביאה לידי שמחה.

כלומר: המשכה זו קשורה עם האדם, עם הפנימיות שלו, עם השגתו, היינו, שיכול להשיג בשכלו, וכיון שהוא משיג את הענין, הרי זה מעורר אצלו שמחה.

ומזה מובן שהמשכה זו היא בהגבלה, היינו, שהיא מוגבלת לפי אופן השגת האדם – שהרי כל ענין של השגה, לא רק השגה של נפש הבהמית, או אפילו של נפש השכלית, אלא אפילו השגה של נפש האלקית (שהרי ההמשכה שבמועדים מאירה בנפש האלקית), שהיא למעלה באין ערוך לגבי השגת נפש השכלית – הרי היא בהגבלה, כיון שהיא קשורה עם חב"ד שבנפש בלבד (להיותה השגה שכלית).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 183)

 

"(ועד"מ כמו במילי דעלמא לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל וכו')"

בזמן הגלות בכלל, ובפרט בדורות האחרונים כאשר נתגבר מיצר הגלות ביותר – רוצים כל בנ"י וממתינים לביאת המשיח, כדי שיצאו מן המיצר אל המרחב. ובפרט אלה שנמצאים במקום המיצר, בגשמיות או ברוחניות או בשניהם יחד, שנרגש אצלם יותר המיצר הפרטי ובמילא גם המיצר של כלל ישראל – הרי הם מתאווים עוד יותר לביאת המשיח, כדי לצאת מן המיצר אל המרחב.

אמנם, על זה אמרו חז"ל "אין בן דוד בא" אלא "בהיסח הדעת":

דעת – הוא מלשון התקשרות, שמקשר דעתו בחוזק ובאומץ כו'. וההתקשרות דדעת היא בענין שנוגע ("רירט אָן") לאדם, וככל שהענין נוגע לו יותר עד שנוגע בפנימיות הלב, אזי תגדל ההתקשרות דדעת ביותר, כמבואר באגה"ק.

וזהו "אין בן דוד בא" אלא "בהיסח הדעת" – שהרצון בביאת המשיח צריך להיות לא מצד הדעת, היינו, מצד שנוגע לו הדבר בפנימיות הלב, אלא מצד ענין נעלה יותר גם מפנימיות הלב – בכדי שתושלם הכוונה העליונה להיות דירה לו ית' בתחתונים.

וענין זה מרומז גם בנגלה:

כתב הרמב"ם "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם . . ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", "כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות אותן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כו'", היינו, לא בשביל תענוגים, אלא כדי שיוכלו לעסוק בתורה במנוחה.

ולכאורה אינו מובן:

אדם שכלי, שמונח בעניני שכל בכלל, ובשכל דקדושה בפרט – כמו הרמב"ם – הרי התענוג הכי גדול אצלו הוא העסק במושכלות, ובפרט שכל התורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים", ועאכו"כ בין בנ"י. וא"כ, מה הם שני ההפכים שנקט הרמב"ם – שנתאוו החכמים ימות המשיח לא בשביל תענוגים אלא בשביל ללמוד תורה מתוך מנוחה, הרי אצל חכמים אין לך תענוג גדול יותר מאשר ללמוד תורה מתוך מנוחה ?!

ויש לומר הביאור בזה – בהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שהרמב"ם הי' מקובל, אלא שבימיו הי' אסור לגלות עניני קבלה, ולכן נזהר הרמב"ם שלא לגלות עניני קבלה, אבל אעפ"כ, רמז בספרו כמה ענינים ע"פ קבלה.

ובנוגע לעניננו, יש לבאר הרמז בדברי הרמב"ם שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל תענוגים, אלא כדי ללמוד תורה במנוחה – שהכוונה בזה שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל התענוג שבלימוד התורה שעי"ז יוצאים מן המיצר אל המרחב (שזהו"ע יצי"מ ברוחניות), אלא כדי שיוכלו ללמוד תורה במנוחה, היינו, תורה לשמה.

ובהקדם ביאור הדיוק בענין המנוחה:

אמרו חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל".

ויובן ע"פ המבואר לעיל בפירוש הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", דלכאורה אינו מובן מהו אומרו "מסעי" לשון רבים, הרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה – כיון שגם כל המסעות שלאח"ז עד שבאים ל"ירדן ירחו", שרומז על ביאת המשיח ד"מורח ודאין", הם עדיין בבחי' מצרים, מלשון מיצרים וגבולים. והיינו, שהנסיעה הראשונה נקראת בשם "יציאת מצרים" רק לגבי מדריגה שלמטה ממנה, אבל לגבי מדריגה נעלית יותר, הרי זה עדיין "מצרים".

וזהו ענין "צדיקים אין להם מנוחה . . שנאמר ילכו מחיל אל חיל" – שהולכים תמיד בעילוי אחר עילוי, לצאת מהמיצרים וגבולים שבכל מדריגה לגבי מדריגה עליונה יותר.

ומזה מובן שענין המנוחה הוא למעלה מההליכה שהיא באופן של יציאה מהמיצרים וגבולים.

וזהו שבביאת המשיח יקומו גם האבות ומשה רבינו וילמדו תורה מפיו של משיח, כיון שהתורה שלהם היא הבל לגבי תורתו של משיח – לפי שהתורה שלהם היתה בשביל היציאה ממיצרים וגבולים, ואילו תורתו של משיח תהי' באופן של מנוחה.

ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל תענוגים – בשביל ללמוד תורה שעי"ז תהי' היציאה ממצרים, מיצרים גשמיים או מיצרים רוחניים, אלא בשביל שילמדו תורה מתוך מנוחה, שזהו"ע לימוד התורה לשמה: "לשמה", לשם התורה עצמה – להמשיך אלקות בתורה, או "לשמה", לשם ה' – להעלות בחי' המלכות (אות ה') שתהי' במעמד ומצב ד"אשת חיל עטרת בעלה"; או באופן שלמעלה לגמרי מענין של כוונות, אלא רק כדי למלאות את רצונו של הקב"ה.

וזהו שתובעים מיהודי שיהי' אצלו הענין דהיסח הדעת בקשר לביאת המשיח – שהרצון שלו בביאת המשיח לא יהי' בשביל לצאת שהמיצר שלו, מיצר גשמי, או מיצר רוחני, ע"י הגילויים דלעתיד, כיון שמסיח דעתו מהמיצר שלו, אלא רצונו בביאת המשיח יהי' רק מפני שנוגע לו שתתמלא הכוונה העליונה דדירה בתחתונים. והיינו, שתהי' אצלו היציאה מן המיצר – למרחב י- ה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 119 – 111)

 

"וקליפה דקה"

ובזה יובן מ"ש בגמרא לא ניתנה מצות פריעה לאברהם אבינו, אלא הלכה למשה מסיני הוא, ויהושע אסמכי' אקרא ושוב מול את בני ישראל שנית (ומ"מ אברהם עצמו קיים מצות פריעה ג"כ אף שלא נצטוה, כמו שקיים כל התורה עד שלא ניתנה). והענין בזה, דהנה באברהם כתיב אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, דבכדי להגיע לבחי' התמימות שהוא גילוי אור הבל"ג הוצרך למילה, דמקודם הי' אצלו רק גילוי שם אלקים, ובכדי שיהי' גילוי שם שד"י, שדי באלקותי לכל ברי', והוא גילוי אור הבל"ג, הוצרך למול את עצמו. אך על הפריעה לא נצטוה, כי עור הפריעה הוא עור דק, ואינו מסתיר כ"כ. אבל במ"ת שהי' גילוי שם הוי' שלמעלה משם שד"י, הוצרך להיות גם פריעה, שהו"ע הסרת ערלה הדקה, וכידוע שכל מה שהאור נעלה יותר, הרי גם ערלה דקה מבלבל להגילוי, וע"ד מ"ש וסביביו נשערה מאד, שבצדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה. ועפ"ז יובן שבשביל הגילוי דלעתיד, שאז יתגלה אור שלמעלה גם משם הוי', דהוי' דעכשיו כאלקים יחשב, צריך להסיר גם עניני היתר, שזוהי העבודה דקדש עצמך במותר לך, שעי"ז יתגלה גם הבחי' למעלה משם הוי', כתר הג'. וכיון שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין, לכן גם עכשיו צריכה להיות העבודה דקדש עצמך במותר לך, שעי"ז יתגלה לעתיד שקדושים תהיו, יכול כמוני.

(סה"מ תשי"ז עמ' רמד)

¯

וקשת הוא שמו"ע, כמ"ש בחרבי ובקשתי, ותרגם בצלותי ובבעותי, דמעלת הקשת הוא שפועל גם למרחוק, והוא ע"י שמושכין את היתר, דכל מה שימשכו את היתר למטה יותר יגיע החץ למרחוק יותר, ועוד מעלה יש בקשת על סייף, שהוא הורג גם לשונא שאינו רואהו. וכמו"כ הוא גם בהעבודה דשמו"ע, דשמו"ע הוא בקשה, הנה כל מה שיורגש אצלו החסרון ביותר, אזי תהי' הבקשה ומילוי הבקשה בעומק יותר, והיינו דכל שיתמרמר יותר על ריחוקו מאלקות, שזהו שמושכין את היתר למטה יותר, עי"ז יהי' מילוי הבקשה בעומק יותר. ועוד זאת, שהורג גם לשונא שאינו רואהו, שהו"ע דקות הרע, שהרי קודם התפלה הנה דרך איש ישר בעיניו, שהרי לא עבר על מ"ע ומל"ת, ובפרט כשלמד תורה מעט ומקיים מצוות הרי הוא צדיק בעיני עצמו, אמנם, כשמגיע להעבודה דשמו"ע, כאַפּט ער זיך שיש בו רע ומתחרט עליו, שזוהי הבקשה בשמו"ע סלח לנו, ואחרי שמו"ע אומרים אשמנו בגדנו וכו', בכל פרטי כ"ב האותיות, שעי"ז מוציאים החיות מכ"ב האותיות שמהם היא יניקת הלעו"ז, כמבואר במ"א. וכל זה הוא לפי שהגילוי הוא ביותר, דבשמו"ע אומרים ברוך אתה הוי', שהו"ע ההמשכה דהוי' שלמעלה מהשתלשלות, וההמשכה הוא באלקינו מלך העולם, ולכן מצד ריבוי האור מעבירים גם את דקות הרע, וכמ"ש וגם את הצרעה וגו' אל גדול ונורא, דלפי שהוא אל גדול, לכן נכרת גם דקות הרע.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלג)

 

"אך להסיר הקליפה הדקה זה דבר הקשה על האדם וע"ז נא' בביאת המשיח ומל ה' אלהיך את לבבך כו'"

וכאשר האדם עושה מה שבכחו כדי לצאת מהמיצרים וגבולים שלו, וכמ"ש "ומלתם את ערלת לבבכם", "אתם בעצמכם", שענין זה הוא בכח האדם – אזי מוסיף הקב"ה לעשות הדבר הקשה על האדם, שעל זה נאמר בביאת המשיח "ומל ה' אלקיך את לבבך", שזהו"ע הסרת הקליפה והתאוה הדקה, כמבואר באגה"ק כנ"ל.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 264)

¯

צריך לידע שמ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הרי הכוונה בזה היא בנוגע אליו ("דאָס מיינט טאַקע אים אַליין"), שגם בשעה שאוכל ושותה כו' לא יחשוב אודות חומריות וגשמיות, ובשביל זה לא מספיקה הברכה לפני ולאחרי האכילה ושתי' להבטיח שהאכילה ושתי' לא תוריד אותו למטה, אלא צריכה להיות ההכנה הכללית לידע שכללות הענין דחומריות וגשמיות הוא "חמור שונאך", וצריך להתייגע בעבודה ד"עזוב תעזוב עמו".

וכשאומרים – מנגנים "ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו" – צריך כל אחד לעשות התלוי בו לצאת מ"מצרים" ו"בית עבדים" שלו, ואז, יעזור לו השי"ת ויוציאנו מה"מצרים" וה"בית עבדים" שבשביל זה צ"ל הענין ד"ומל ה' אלקיך את לבבך".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 266)

 

"ולכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל"

והנה, כיון שכוונת הגלות, "פיזרן לבין האומות", היא בשביל בירור הניצוצות, נמצא, שהעבודה דבירור הניצוצות היא הכנה לביאת המשיח, וע"י כל ניצוץ וניצוץ שמבררים, מקרבים יותר את ביאת המשיח.

וכידוע שהעבודה דבירור הניצוצות הוא ענין "קיבוץ גליות" ברוחניות,

- קיבוץ גליות בגשמיות אינה העבודה שלנו, כי זוהי עבודתו של משיח, כמ"ש הרמב"ם "יעמוד מלך כו' הוגה בתורה כו' וילחם מלחמות ה' כו' וקבץ נדחי ישראל", ואין זה מעניננו לחסוך למשיח עבודה (איינשפּאָרן משיח'ן אַרבעט"), ועוד זאת, שאין זה בכוחנו כלל. וגם אם מישהו חושב שהדבר הוא בכחו, עליו לדעת שאין זו עבודתו, אלא זוהי עבודתו של משיח. וכיון שמלמעלה אין נותנים לאדם כוחות בחנם, צריך לנצל את כוחותיו לצורך העבודה המוטלת עליו, דהיינו קיבוץ גליות ברוחניות -

וזוהי גם ההכנה לקיבוץ גליות בגשמיות.

ולכן צריכים להתכונן לביאת המשיח ע"י העבודה דבירור הניצוצות, היינו, לנצל כל ענין – אפילו של לעו"ז – בשביל קדושה.

ישנם השואלים על זה שמדברים תמיד שצריכים להתכונן למשיח – ממאמר רז"ל "ג' באין בהיסח הדעת . . משיח".

- כנראה שהם מחמירים גדולים, ובמילא מחמירים ביותר גם בענין ד"היסח הדעת", שאסור לחשוב על משיח לגמרי, כי המחשבה על משיח וההכנה לביאתו – טוענים הם – מעכבים ח"ו את ביאת המשיח !

אך הענין הוא, שמשיח בא בהיסח הדעת פירושו שההכנה לביאת המשיח היא ע"י עבודה שהיא באופן של היסח הדעת, שזהו"ע בירור הניצוצות אפילו בדברים הפכיים – ע"ד שנתבאר לעיל (ס"ו) בפירוש הלשון "היסח הדעת" שהוא עקירת המחשבה לענין הפכי (וכנ"ל שמשום זה נקרא הגלות בשם "נסיעה", כי נסיעה הוא אותו הענין ד"היסח (הדעת)"), וזהו גם שמשיח בא בהיסח הדעת, היינו, ע"י העבודה דבירור הניצוצות גם בדברים הפכיים.

ובפרטיות יותר – כללות העבודה דבירור דברים גשמיים שהם בגדר "ענינים הפכיים", ואפילו בירור הענינים דלעו"ז שהם הפכיים לגמרי, היינו, בירור הניצוצות שנאבדו בלעו"ז – כנ"ל (ס"י) שבירור הניצוצות הוא כמשל המציאה שצריכים לחפשה במקום שנאבדה – "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'", כידוע ש"עקרב" ענינו קרירות, והוא הבלבול היותר גדול לעבודת התפלה, שלכן "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", "אבל עקרב פוסק".

ויומתק יותר – שגם "מציאה" ו"עקרב" הם מהענינים שבאים בהיסח הדעת ("ג' באין בהיסח הדעת . . משיח מציאה ועקרב"), והיינו, שביאת המשיח היא ע"י העבודה באופן של היסח הדעת, שהו"ע בירור הניצוצות שבדברים ההפכיים, עניני לעו"ז שמנגדים לקדושה, כמו עקרב, שבירורם הוא כמשל המציאה.

והנה, כללות העבודה דבירור הניצוצות בזמן הגלות גורמת תענוג גדול למעלה, אלא שעיקר התענוג הוא בגמר הבירורים דוקא (כידוע דעיקר התענוג בכל דבר הוא בגמר הדבר דוקא), והיינו, שכאשר כל נשמות ישראל יבררו את חלקם בעולם, ויהי' גמר הבירורים, ותושלם הכוונה ד"סותר (כללות ענין הגלות) על מנת לבנות" – אזי יהי' עיקר התענוג למעלה, ואז יהי' גילוי המשיח.

אבל אעפ"כ, גם כל אחד מישראל, אפילו יחיד, כאשר יעשה כל עבודתו ויגמור כל ה"בירורים" שלו – יכול לבוא ולטעון להקב"ה: הלא פסקת בתורתך שכל העולם שקול, וכל אחד ואחד יכול להכריע את כל העולם כולו, וא"כ, ע"י עבודתי, הכרעתי את כללות העולם לכף זכות, וצריכה להיות ביאת "משיח הפרטי" אצלי, ועי"ז – ביאת "משיח הכללי", במהרה בימינו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 96 – 95)

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

 

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים