מבואר בחסידות שלכל לראש ישנו הענין שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אבל אין זה מספיק עדיין, ולאח"ז מקבלים מה שהקב"ה נותן בדרך מתנה (שזהו הענין ד"קוב"ה שריא באתר שלים"), והיינו, שלאחרי שמקבלים האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אזי נותנים מלמעלה בדרך מתנה באופן נעלה יותר שלא בערך.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 211)

יום ב (כד חשון)

סימן לא

"כ"א ע"י הנשמות שעלו במחשבה וקדמו לבריאות עולמות שע"י בחי' הדבור כמארז"ל במי נמלך הקב"ה וכו' כנודע במ"א"

ומ"ש כל הנקרא בשמי, קאי על נש"י, וכמו שת"י כל דא בגין אבהתכון צדיקיא, שזה קאי על כללות ישראל, שמתייחסים אל האבות, וכידוע ההפרש בין השבטים להאבות, שבנוגע להשבטים הרי יש מי שהוא משבט זה ויש מי שהוא משבט זה, משא"כ בנוגע להאבות הרי כל ישראל נקראים בני אברהם יצחק ויעקב. וזהו כל הנקרא בשמי, שבחי' שמי, שכולל כללות ההשתלשלות וגם האור שקודם הצמצום עד האור הכלול בעצמותו (כנ"ל), הנה כל זה הוא בשביל נש"י. והענין בזה, שנש"י הם נקראים ונמשכים בשמי, והרי הנקרא בהשם הוא למעלה מהשם עצמו, והיינו דנש"י הם למעלה מבחי' שמי. וטעם הדבר, כי שם הוי' הוא בחי' אור וגילוי מן העצמות, ונש"י הם מושרשים בהעצמות, ובהם היתה ההמלכה על ענין האור והגילוי, כמארז"ל במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. דהנה, כל האורות והגילויים, גם האור הכלול בעצמותו, הם אור בלבד ולא עצמות, ולכן אינו מוחלט ומוכרח שיהיו. וכידוע בענין גילוי האור למעלה, שאין זה דומה לאופן גילוי האור למטה, שלמטה גילוי האור מהמאור הוא בהכרח, אבל למעלה גילוי האור הוא ברצון דוקא, וא"כ הרי כל האורות והגילויים אינם מוחלטים, דאפשר שיהיו ואפשר שלא יהיו, שהרי למעלה הכל הוא ברצון וכוונה דוקא. והיינו, דכשם שהאור שלהאיר את העולמות הוא בכוונה, כך האור שלגלות עצמותו הוא ג"כ בכוונה דוקא, אלא שהכוונה בהאור שלהאיר את העולמות היא שיאיר בעולמות, והכוונה בהאור שלגלות עצמותו הוא שיגלה את עצמותו, אבל הכל הוא בכוונה ורצון דוקא. ומאחר שגילוי האור הוא ברצון, הרי ישנו המלכה כביכול על זה אם ירצה או לא ירצה, ובמי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, והיינו לפי שנש"י הם משורשים בעצמותו ית' ממש, שלמעלה מכל בחי' אור וגילוי, ולכן הי' ההמלכה בנש"י, שהם דוקא החליטו את הרצון שירצה בכל האורות והגילויים, וזהו כל הנקרא בשמי, שנש"י הם הנקראים בשמי, שהם למעלה מבחי' השם, לפי שבחי' השם הוא אור וגילוי, והנשמות הם מושרשים בהעצמות, והם דוקא החליטו את הרצון שיהי' בחי' השם, היינו כללות האורות והגילויים שאחרי הצמצום וגם האורות שקודם הצמצום עד להאור הכלול בעצמותו.

(סה"מ תשי"ח עמ' לב, לג)

ידוע שתכלית הכוונה בהתהוות כל הנמצאים, מהאורות והגילויים הכי עליונים, כולל האור הכלול בעצמותו, עד לענינים הכי תחתונים שבסדר ההשתלשלות, עד לעוה"ז הגשמי, הרי זה בכדי להשלים את הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. ובלשון רבותינו נשיאינו, דהטעם למה נתאווה אין אנו יודעים, אבל יודעים אנו שנתאווה. וכמבואר גם בפירוש מארז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, שעלה לפניו ית' התענוג שיתענג מעבודת הצדיקים, ועמך כולם צדיקים, שנשמות ישראל ישלימו את הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

(סה"מ תשי"ח עמ' מב)

הגורם להיות כללות ענין הצמצום (בשביל המשכת החכמה), הרי זה ישראל, שבשביל ישראל נעשה כל ענין הצמצום וההמשכה. וכמ"ש בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו ראשית, דבראשית הוא בחי' חכמה, כמ"ש הוי' קנני ראשית דרכו, והתהוות החכמה היא ע"י הצמצום דשם אלקים, כמ"ש בראשית ברא אלקים, הנה כל זה הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית. היינו, שכללות ענין ההמשכה הוא מצד עבודת ישראל בדרך מלמט"ע. וכמבואר במ"א בענין במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, דהגם שהמשכת האור היא בדרך מלמעלמ"ט, מצד כי חפץ חסד הוא, מ"מ, זה גופא שחפץ חסד הוא, הרי זה לפי שעלה לפניו התענוג דעבודת נש"י שתהי' עבודתם בדרך מלמטלמ"ע, ומצד זה הוחלט שיהי' חפץ חסד. ונמצא, שכללות ענין ההמשכה הוא בשביל העבודה. והיינו, דבכדי שתהי' אתעדל"ת צריך להיות נתינת כח על זה מלמעלה, והו"ע האתעדל"ע שמביאה לאתעדל"ת, אמנם באמת הרי האתעדל"ת קודמת, לפי שהיא עיקר הכוונה שבשבילה היא ההמשכה דאתעדל"ת.

(סה"מ תשי"ח עמ' נו)

יום ג (כה חשון)

סימן לב

"ואיהו וגרמוהי חד"

אע"פ שבאצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי חד", מ"מ יש שם ענין של הגבלה, "עשר ולא תשע, ולא עשר, ולא אחד עשר, ולכן יש פרסא בין אצילות ולמעלה מאצילות, וזהו גם השורש להפרסא שבין אצילות לבריאה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 86)

יום ד (כו חשון)

קונטרס אחרון

הקורא סיפורי מעשיות

ידוע שגם הסיפורים שבתורה אינם סתם סיפורים, אלא הם מהווים הוראה (תורה מלשון הוראה) בעבודת האדם, כדאיתא בזוהר.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 14)

יום ה (כז חשון)

עיין ע"ח שער הנקודות

"כי בלי העלאת מ"ן מהמלכים שבנוגה א"א להמשיך טיפי' מלמעלה לזווג זו"נ וכו'"

הבירור והעלי' מלמטלמ"ע הוא בבחי' שם ב"ן, ולאח"ז צריך להיות בירור שני, והוא ע"י ההמשכה דשם מ"ה לברר את העלאת מ"ן שנעשה מהבירורים דשם ב"ן, בכדי שיהי' הבירור בשלימות. אמנם תכלית הכוונה הוא בענין ההעלאה דיצחק, והו"ע הבירור והזיכוך של המטה גופא, ובשביל ענין העלי' נעשה כל ענין ההמשכה דאברהם כנ"ל. ולכן לעתיד לבוא כתיב אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, ורק ליצחק יאמרו כי אתה אבינו, לפי שתכלית העילוי דלעתיד הוא שהמטה גופא יזדכך להיות כלי לאלקות כנ"ל. והנה, העילוי דלעת"ל שאז יהי' הזיכוך בהעולם עצמו, הרי זה בא מצד העילוי שיהי' בהתורה דלעתיד לגבי מ"ת. דהנה, ידוע ההפרש בין משה רבינו למשיח, שבמ"ת שהי' ע"י משה נתגלה רק גליא דתורה בלבד, ופנימיות התורה נשארה בהעלם, אמנם לעתיד כתיב ישקני מנשיקות פיהו, שהו"ע התגלות רזין דרזין. וזהו שמלך המשיח ילמוד עם כל ישראל גם עם האבות ומשה רבינו, שיגלה להם הפנימיות, והו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד, והרי טעמי תורה אינם בחי' טעם ושכל, כי אם טעם ותענוג, בחי' פנימיות עתיק. וכידוע שעכשיו כל הגילויים הם רק מבחי' חיצוניות עתיק, ולעתיד לבוא יהי' הגילוי דפנימיות עתיק, בחינת עדן שלמעלה מג"ן סדרים דאורייתא, שעדן הוא בחי' פנימיות אבא פנימיות עתיק. ועל בחינה זו כתיב עין לא ראתה גו', שאפילו האבות ומשה רבינו לא השיגו בחי' זו, וגילוי בחי' זו יהי' רק לעתיד ע"י מלך המשיח. ועז"נ יעשה למחכה לו, למאן דדייקין במילי דחכמתא, שהו"ע היגיעה ועבודת הבירורים בדרך מלמטה למעלה, שעי"ז מזככים את העולם שנעשה כלי לאלקות, עד שיהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר.

(סה"מ תשי"ח עמ' נז)

יום ו (כח חשון)

להבין מ"ש בשער היחודים

"ושם הביא מהזהר פ' שלח דלית קלא דאתאביד וכו'"

וכמבואר גם בתורת הרב המגיד על הפסוק לא רגל על לשונו, שכשמדבר דברים בטלים או לשון הרע, אז ההבל והקול ההוא עולה ומקטרג עליו, וכאשר אדם ההוא לומד אח"כ דברי תורה, והקול וההבל מדברי תורה ג"כ עולה, רק הקול וההבל הראשון דוחה את השני מלעלות ומקטרג עליו. וזהו לא רגל על לשונו, ר"ל הצדיק אינו מלשין על עצמו, אבל הרשע מלשין על עצמו, דהיינו דיבור הרע הא' מלשין ומקטרג על לשונו של ד"ת שלמד אח"כ. והענין בזה, דהנה, לשון האדם הוא באופן שנתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, שיכול לדבר דיבורים דקדושה, שכללותם הם אותיות התורה ואותיות התפלה, ויכול לדבר גם דיבורים האסורים או עכ"פ דברים בטלים. אמנם, כאשר מדבר לא רק דיבורים האסורים אלא אפילו דברים בטלים, הנה דיבורים אלו עולים למעלה והולכים רכיל ומקטרגים על הדיבורים בתורה ובתפלה כו'. ועבודת הצדיק צריכה להיות באופן שלא רגל על לשונו, היינו, שלא יהיו על לשונו דברים בטלים שהולכים רכיל למנוע את הפעולה של דברי תורה ודברי תפלה. אבל כאשר אינו נזהר בזה, הרי זה מחסר וגורע בעניניו הקודמים, ועד שנופל במעשים בלתי רצויים, ועד למעשים האסורים.

(סה"מ תשי"ח עמ' קכה, קכו)

יום שב"ק (כט חשון)

"וע"ש דרנ"ה ע"ב שהמלאכים הם מעלים ההבל של תינוקת שב"ר עד האצי'"

בתלמוד תורה לאחרים גופא יש מעלה יתירה בחיזוק תלמוד תורה דתינוקות של בית רבן – שעל זה איתא בגמרא "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי, אמר ליה, אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 48)

וענין זה ("חזון עובדיה" שקורין בהפטרה דשבת פ' וישלח, שמיניה מתברכין כולהו יומין, כולל גם יט כסלו), מהוה הוראה על כל זמן הגלות בנוגע לגודל הענין ד"תמכין דאורייתא" – ההתעסקות בהשגת כספים ושאר האמצעים הדרושים להחזקת ישיבות וחדרים שבהם לומדים תינוקות של בין רבן, עליהם נאמר "אל תגעו במשיחי, אלו תינוקות של רבן".

ובפשטות – שיש להשתדל ביותר בכל זה, מבלי להתחשב בהסכנות שישנם מבית, ובהסכנות שישנם מבחוץ, והקושי היותר גדול הוא – ש"נשים רחמניות בישלו ילדיהן", בגלל שמחפשות "תכלית" עבור הילדים – מנתקות אותם מנבואת ה', מדברי תורה, ומוסרים אותם לענינים הקושרים עם מלוכה, דרך ארץ וקיום מנהגי המדינה.

וכאן באים אלה שמוסרים עצמם ועושים כל אשר ביכלתם להציל את הילדים שלא יסחפו במים הזידונים, ולא יפגעו מהגזירות שגוזרים האבות והאמהות – עי"ז שמחביאים אותם במערה, ונותנים להם לחם ומים כו'.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 157)

אמנם, ישנו ענין יוצא מן הכלל שבו לא שייך הענין דהסגת גבול:

איתא בגמרא במסכת בבא בתרא (וכן נפסק הלכה למעשה) שב"מקרי דרדקי לא מצי מעכב" (לבר מבואה מללמד גם הוא התיקונות שמתוך כך יזהרו באומנותן), דאע"פ שכאשר מדובר אודות ענין של מסחר אסור הדבר משום הסגת גבול, מ"מ, כאשר מדובר אודות לימוד התורה הרי זה מותר, ואדרבה: "קנאת סופרים תרבה חכמה", היינו, שעי"ז ניתוסף חכמת התורה בעולם.

ומכאן רואים עד כמה נוגע לימוד תינוקות של בית רבן – שענין זה מבטל את האיסור דהסגת גבול !

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 240)

דוקא בשביל הבל תינוקות של בין רבן שאין בו חטא מתקיים העולם, כל העולמות כולם, מעומק תחת עד עומק רום.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 243)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני