יום א (יג טבת)
פרק יא
"שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחי' מקיף עליו מלמעלה ולכן ארז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא"
כ"ק מו"ח אדמו"ר פתח פעם התוועדות בהענין ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא".
ואף ש"לית אתר פנוי מיניה", שהקב"ה נמצא בכל מקום, וא"כ מה פעולתם של "בי עשרה" ?
אלא הענין הוא, שבשעה שישנם עשרה מישראל יחד, אזי השכינה שרויה בגילוי יותר, ואז מגיע לב יהודי ביתר קלות להתעוררות.
ראה תניא אגה"ק ספ"ג, תניא פ"ו. וצע"ק תניא ספי"א, תו"א נד, ג. וי"ל עפמ"ש בלקו"ת דרושי יוהכ"פ סט, ב ואכ"מ (וראה "מ"מ הגהות והערות קצרות" ו"לקוטי פירושים" לתניא ע' פז).
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 21 ושם הערה 7)
יום ב (יד טבת)
פרק יב
"וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הק"ש כמ"ש במ"א"
ובכדי שאמירת "הוי' אחד" בק"ש תהיה מתוך חיות והתלהבות – צריכים להתייגע תחילה בהתבוננות דברכות ק"ש שלפנ"ז, ובכדי שענין זה יהיה כדבעי, בהכרח להתייגע תחילה בהתבוננות דפסוקי דזמרה שלפנ"ז, ואז יכולים להגיע לההרגש ד"הוי' אחד", שהכל הוא אלקות, שהרגש זה הוא יסוד כל העבודה.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 193)
"אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עוה"ז ותענוגיו"
וע"ד המבואר בחסידות בענין "היינו כחולמים" שנאמר על זמן הגלות, שיכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים ... הגם שבתפלה מעורר את האהבה ... אעפ"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה, ואינו שם ללבו כי הוא הפוך ההתבוננות שבתפלה", כיון שזמן הגלות היא בדוגמת ענין החלום, ש"מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני ענינים הפכיים כאלו היו לאחדים".
אלא שמ"מ אין זה אלא "כחולמים", ככף הדמיון, ולא חלום ממש – כי כחלום ממש שני הענינים הסותרים זה לזה אינם קיימים במציאות, ואינם אלא דמיון בלבד, משא"כ בהנמשל – התורה והתפלה הם מציאות אמיתית, אלא שהם באופן ד"כחולמים", בכ"ף הדמיון, ומצד זה ביכלתו להיות לאח"ז במצב שאינו מתאים לתפלתו.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 260)
יום ג (טו טבת)
"כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו"
וכללות ענין הלב קשור עם התק"ש דר"ה, כמבואר בדרושי חסידות (לקו"ת שם נח, ד ואילך) שמעלת המוח שהוא שליט על הלב, קאי על חיצוניות הלב, אבל פנימיות הלב הוא יותר גבוה מבחינת המוח, ולכן נקרא הקב"ה "צור לבבי", וזהו גם כללות ענין התשובה, כמרז"ל דעיקר התשובה בלב – התגלות פנימיות הלב. וזהו כללות הענין דתקיעת שופר, קול פשוט, בחינת התגלות פנימיות הלב.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 10)
"כיתרון האור מן החושך"
ומה שנאמר בגמרא בענין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הדיוק "כשם", שמזה נשמע שהענין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מהענין ד"משנכנס אב ממעטין" – יובן ע"פ המבואר בחסידות שיתרון האור בא מתוך החושך דוקא, ובמילא מובן, שהענין המעורר ומגלה ("רופט אַרויס") באדר את הבלי גבול דשמחה, "עד דלא ידע" – הרי זה בא מהחושך דוקא, שהו"ע העבודה ד"אכתכפיא סטרא אחרא" ע"י מרירות ואזי השמחה היא גדולה ביותר, בלי גבול.
וזהו הטעם שדוקא בחודש אדר השמחה היא בלי גבול, כיון שאז באה השמחה "מתוך החושך", כמ"ש "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" – ש"עמי הארץ", ג' קליפות הטמאות, הם עצמם "מתיהדים", נעשו יהודים, כופרים בעבודה זרה ומודים בכל התורה.
ומצד עבודה זו נעשה "יתרון האור" – שבפורים חיוב השמחה הוא "עד דלא ידע", וגם בכל חודש אדר צריך להיות שמחה בריבוי, כמ"ש "והחודש אשר נהפך", כל חודש אדר.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 100 – 99)
"פי' כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא"
וזהו אחד החילוקים שבין תורת החסידות לדרך המוסר:
דרך המוסר – ברובא דרובא מונחים ב"סור מרע": דרך המוסר מסבירה ומבארת, ובאריכות – לפי תכונותיו של כל אחד ואחד – כיצד "רע ומר עזבך את ה' אלקיך", ע"י מדות לא טובות, ועאכו"כ ע"י פעולות לא טובות.
ובמילא, נשארת הקושיא: למה לך לחפש חסרונות ?!... ויתירה מזה: אם לכל הפחות מצליח הוא בהתעסקותו עם הרע – ניחא; אבל אם גם לאחרי כל האריכות בההתעסקות עם הרע לא פעל מאומה, הרי אע"פ שיש מקום לומר שלכל הפחות קיים מצות "הוכח תוכיח", מ"מ, במה עברו רוב שנותיו – בהדיבור אודות ענינים בלתי רצויים: גאוה, לשון הרע, ריבית, השגת – גבול וכיו"ב !
– הן אמת שכאשר נמצאת אשפה בתוך הבית צריכים לפנותה משם, אבל אעפ"כ, לומר שזו היא המלאכה הטובה ביותר שיכולים למצוא ?! – ישנם מלאכות נעימות יותר ("געשמאַקערע מלאכות") !...
לעומת זאת יש דרך בפינוי אשפה באופן ש"מעט אור דוחה הרבה מן החושך, היינו, שכאשר מכניסים מעט אור – ה"ז דוחה ומגרש את האשפה והחושך, ועאכו"כ כאשר מכניסים ריבוי אור.
וזוהי הגישה של תורת החסידות:
תורת החסידות מסבירה ליהודי ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש".
כל יהודי, יהיה מי שיהיה, מבלי הבט על אופן הנהגתו במשך כל השנים עד לרגע זה – יש לו נפש שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכשם שהקב"ה ("אלקה") הוא נצחי, כך גם ה"חלק" שלו – הנפש האלקית שבכל אחד מישראל – נצחית היא, ושום דבר לא יכול לנצח אותה ;
יתכן רק שישימוה בבית האסורים לשעה קלה – בשעת החטא ועון, שאז היא "אסורה" ואינה יכולה לפעול פעולתה. ולא עוד אלא שאפילו במצב זה קשורה נפש האלהית עם הקב"ה – "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' ", ואין זה אלא שהיצה"ר הדיחו לשמוע אליו עד כדי כך שלא מופרך אצלו ("באַ אים איז רעכט") לקחת את הקב"ה (ה"חלק אלקה ממעל ממש") ולהושיבו כביכול בבית האסורים ("אין דזשייל, אין פּריזאן"), וכל זה – בשביל מילוי התאוה שפיתהו היצה"ר...
ובכן, כאשר מסבירים לו את הצד הטוב – גודל היוקר של הנשמה שלו, "חלק אלקה ממעל", ועד כמה יקרה היא (לא רק בעליונים אלא) אצל הקב"ה בעצמו, שהוא בעה"ב על כל הענינים שבעוה"ז הגשמי כשם שהוא בעה"ב בכל שבעת הרקיעים, ואילו הוא – האדם – זקוק לברכותיו של הקב"ה בנוגע לבריאות, פרנסה, ונחת מהילדים – הרי סוכ"ס מתחיל הוא להבין גם בשכלו עד כמה "משוחד" הוא (מצד אהבת עצמו) לשמוע לדברי היצה"ר, ומתחיל להיטיב הנהגתו כו',
ואז, גם אם ההתחלה היא באופן דשלא לשמה, על מנת לקבל שכר – הרי ה"מעט אור" שבעבודה דשלא לשמה, דוחה את ה"הרבה חושך" שבלעומת – זה, ועד שמגרש את היצה"ר – תחילה מסירו מממשלתו, ואח"כ פועל שלא יהיה גם בבחינת "אורח", ועד שמגרשו לגמרי מד' אמותיו ומביתו.
ונמצא, שסדר העבודה שע"פ הוראת תורת החסידות, לא זו בלבד שהיא "דרך קצרה" (דרך מהירה) הרבה יותר, אלא היא גם דרך נעימה הרבה יותר ("אַ סאַך אַ געשמאַקערע וועג"), כיון שמונחים כל הזמן (ועכ"פ רובא דרובא) בדברים קדושים ודברים נעימים.
אמנם, כדי להגיע לזה – הרי כשם שבנוגע לכל התורה כולה אמרו חז"ל "לא יגעת ומצאת אל תאמין", כן הוא גם בנוגע לחלק התורה שנכלל בתורת החסידות – שיש צורך ביגיעה.
אלא, שמצד הרחמנות על דרא דעקבתא דמשיחא – כיון שראו שאם יצטרכו להמתין עד שכאו"א יתייגע עד כמה שצריכים להתייגע, יעבור זמן רב, וכל רגע יקר הוא – ניתנו כו"כ ענינים מן המוכן, באופן שאין צורך להתייגע עליהם.
– שעל ידם יכולים לדחות "הרבה חושך", ובמילא, נעשה מונח אצלו ("עס לייגט זיך אָפּ") שצריך להתיישב ללמוד חסידות, להתייגע ולהתעלות למעלה יותר –
והם – ההוראות שקיבלנו מרבותינו נשיאינו, שבזה הולך וניתוסף מדור לדור: ההוראות שניתנו בזמן הבעש"ט – הוסיף עליהם המגיד, ועליהם הוסיפו תלמידי המגיד בדורותיהם הם, ועליהם הוסיפו ממלאי – מקומם הבאים אחריהם בכל דור ודור,
כי, מדור לדור, ככל שהולכים וקרבים לביאת המשיח, ובמילא נמצאים עמוק יותר בגלות – יש צורך בנר נוסף ובמנורה נוספת ("נאָך אַ ליכטל און נאָך אַ לאָמפּ") ובמאור נוסף, כדי שלא זו בלבד שלא להגרר אחר החושך, אלא אדרבה, שיוכלו להפוך את החושך לאור, היינו, שכל החיות וההתלהבות והתענוג ("דעם גאַנצן קאָך מיטן געשמאַק") שיש לו בענינים גשמיים (ולפעמים גם בענינים חומריים) – ינצל אותו לענינים של קדושה,
ואז, במשך זמן לא ארוך, יראה ויווכח שהנהגה זו תביא לו ברכה והצלחה מהקב"ה גם בענינים גשמיים כפשוטם, בבני חיי ומזוני רויחי.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 146 – 144)
¯
יש לקחת הוראה מחנוכה על כל השנה. וההוראה מהענין האמור בנוגע לעבודה במשך כל השנה היא, העבודה צריכה להיות שלא ברעש, אלא בחשאי, כלומר, שמלכתחילה אין נותנים מקום למנגד. המצוה היא אמנם להאיר "על פתח ביתו מבחוץ", כדי להאיר גם את החושך שמבחוץ, אבל לא באופן של מלחמה, אלא ע"י שמוציאים החוצה את האור הפנימי, ובדרך ממילא "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", ובפרט כשההדלקה היא באופן ד"מוסיף והולך", תוספת אור בכל יום, עד לנר השמיני שהוא תכלית האור, (כנ"ל בארוכה), שעי"ז פועלים שיהיה "ולילה כיום יאיר".
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 317)
¯
כאשר נדבק באיש ישראל ענין של לעומת זה, ועליו להפטר ממנו – הנה על זה אין צורך בעבודה רבה, על זה די ב"משהו", שהרי "מעט אור דוחה הרבה חושך". ע"י פניה אחת ("איין קער") להקב"ה, תנועה אחת של מסירות נפש – נפטר מהחושך דלעומת זה.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 24)
¯
הנה כאשר צריכים לדחות ענין של חושך, הרי אע"פ שישנה ההודעה שאפילו מעט אור דוחה הרבה מן החושך, מ"מ מובן שכאשר האור הוא בריבוי (עי"ז שישנם יותר מעשרה מישראל), ביכלתו לדחות יותר חושך, ובפרט ע"פ דרישת תורת החסידות, שלא מספיק לדחות את החושך, אלא צריך להיות "לילה כיום יאיר", "ויהפוך גו' את הקללה לברכה", שהחושך עצמו יאיר.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 61)
יום ה (יז טבת)
"ולא לכעוס ח"ו"
העצה למי שנולדה אצלו מדת הכעס, שלא יביאה בדיבור, אלא ישתוק, ואם אי אפשר לו לשתוק, יהיה הדיבור בקול נמוך עכ"פ עד שיבא לידי שתיקה, שאז יוכל לבטלה לגמרי.
(סה"מ תשי"ח עמ' קנד)
"והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב כמאמר רז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"
בהיותה בעולם למטה צריכה הנשמה לעזר וסיוע מלמעלה, נתינת כח מלמעלה, שמזה נעשה מלאך שעוזר לנשמה שתוכל לנצח במלחמה, הן המלחמה הפנימית, שבכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וכן המלחמה כלפי חוץ, בנוגע לענינים המנגדים מעלימים ומסתירים שבעולם, ועז"נ כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.
(סה"מ תשי"ז עמ' קנ)
¯
הכח שעל ידו גם כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו, סומך הוי' לכל הנופלים [ועד"ז כללות הענין דחונה מלאך ה' סביב ליראיו, שזוהי הנתינת כח מלמעלה שאלמלא עוזרו אינו יכול לו, צריך לירד ולהתלבש בלבושי המקום התחתון ששם נמצא הדבר הנופל, או הנשלך ונזרק כו', והיינו שהסמיכה העזר והסיוע מלמעלה אינם באופן של המשכת אלקות בגילוי, אלא בהעלם (מבפנים) דוקא, עד כדי כך, שאינו מרגיש כלל שזהו"ע של אלקות, ודוקא באופן כזה נעשית הסמיכה שלא יוטל לארץ, ועד לההגבהה למעלה.
(סה"מ תשי"ז עמ' קנה)
¯
"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" ומוכרחים להזדקק להעזר של הקב"ה, ו"ליקח" את הקב"ה יכולים ע"י קבלת עול דוקא, אבל ללא קבלת עול לא מקבלים את העזר של הקב"ה.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 25)
¯
ועל כך אומרים לו, שכל מה שיש ברשותו, וכל מציאותו – אינם כחו ועוצם ידו, אלא הוא חייב להודות שהכל שייך להקב"ה, וממילא מחוייב הוא לפרוע לו הכל.
ועל זה היא השבועה – מלשון שובע – שנותנים לו כח מלמעלה, "הקב"ה עוזרו" שתהיה בו ההכרה ("איבער צייגונג") שאין שום דבר פרטי ("קיין אייגענע איז אינגאַנצן ניטָא"), וממילא חייבים לעשות מכל עניני העולם אלקות, כיון שכל העולם שייך להקב"ה.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 233)
¯
העזר הוא רק כדי להסיר את הענינים שיכולים לפעמים לכסות את האהבה המסותרת, אבל האהבה המסותרת עצמה ישנה בירושה אצל כאו"א מישראל, להיותו יורש שעומד במקום המוריש, שהוא חד ממש עם עצמות ומהות.
(התוועדויות תשט"ז ח"א 279)
¯
"ונדמה בעיניו כבינוני המתפלל כל היום כולו"
הנה איתא בזהר תוקפא דגופא חולשא דנשמתא. וידוע הפירוש בזה שע"י חולשא דנשמתא נעשה תוקפא דגופא. והיינו שכאשר עובד עבודתו כל היום כדבעי, הנה ע"י תוקפא דנשמתא שמאיר אצלו אור הנשמה, הרי הוא פועל חלישות בנה"ב. ואף שאינו פועל בעצמו להפוך את מהות הרע, שהרי ענין זה הוא מדריגת עבודת הצדיקים, מ"מ ע"י עבודתו כל היום פועל הוא עכ"פ שהרע הוא בהעלם וכישן אצלו, וכדוגמת בינוני המתפלל כל היום, ועי"ז הרי הוא פועל חלישות בהרע. ויובן זה עד"מ באברי הגוף הגשמי, שכאשר אין משתמשים באיזה אבר וכח, הנה ע"י העדר השימוש נחלש הכח ההוא. וכמו"כ יובן בעבודה, שע"י העדר השימוש בכחות נה"ב , הרי הם נחלשים. מכ"ש כאשר הרע ישן אצלו, שאין זה העדר ההשתמשות בלבד, אלא גם העדר ההתפשטות , דאף שמהות הרע נשאר אצלו, הרי הוא בהעדר ההתפשטות עכ"פ, הנה עי"ז פועל הוא חלישות בהרע.וכל זה הוא כאשר עובד עבודתו ומאיר אצלו אור הנשמה. אמנם ע"י חולשא דנשמתא, היינו שחסר בעבודתו, והרע הוא בהתפשטות אצלו, אזי נעשה תוקפא דגופא, והיינו שע"י העדר העבודה מתגבר אצלו הרע ונעשה בתוקף יותרת וכמרז"ל היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך כו', דבתחלה מתאוה תאות היתר, ואח"כ יסיתנו אל האיסור. וכמו שהוא בעבודה , שמצד העלם אור הנשמה ישנו נתינת מקום לתאות איסור.
(סה"מ תשי"ז עמ' רנא )
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il